"אני זוכרת את הרגע שלפני הפציעה, קפצתי לכדור והבנתי שאני הולכת להתנגש בבטון. ניסיתי לקום והגוף לא הגיב, נכנס להלם, פרפרתי על הפרקט. לא הרגשתי את הרגליים. הראש רצה והגוף לא הגיב".
כבר שלושה חודשים שני פרידמן בת ה־27 מחליפה את הנסיעות לאימונים בכפר בלום בביקורים במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ברעננה. הכדורסלנית המוכשרת שלפני פחות משנה עוד כיכבה על הפרקט, עוברת שיקום ארוך אחרי פציעות ראש וצוואר קשות במהלך משחק ליגה.
פרידמן בבית לוינשטיין. "זאת מלחמה יום־יומית"פרידמן בבית לוינשטיין. "זאת מלחמה יום־יומית"
פרידמן בבית לוינשטיין. "זאת מלחמה יום־יומית"
(צילום: עוז מועלם)
קראו גם:
זה קרה במרץ האחרון. פרידמן, אז עוד שחקנית הפועל גליל עליון מהלאומית, ניסתה להציל כדור חוץ במשחק מול אליצור יבנה ועפה לעבר היציעים העשויים בטון. מי שנכח במגרש באותו ערב העיד שהמחזות היו קשים. הראש של פרידמן פגע בבטונדה והיא סבלה מפגיעות קשות בחלק הגוף העליון, כולל שבר בחוליה ופריצת דיסק. פרידמן כלל לא הצליחה לקום באותו רגע והיא פונתה על ידי אמבולנס לבית חולים זיו שבצפת.
עכשיו בראיון בלעדי היא מדברת לראשונה על הפציעה הקשה, החרדות, ההתמודדות והתקוות לשוב ולשחק כדורסל. "כשפינו אותי באמבולנס מהמגרש חשבתי שאני הולכת להיות משותקת או שאסבול מפגיעה מוחית. אבל בלב אמרתי לעצמי שיהיה בסדר", היא משחזרת את אותו רגע דרמטי. "בדרך לבית החולים כבר ירד לי דם מהאוזניים. הפרמדיק נלחץ והנהג נתן גז. כשיורד דם במצב כזה, זה כנראה שבר בגולגולת. לשמחתי בסוף זה לא קרה, אבל כשאמרו לי - רעדתי מפחד".

"אני אצא מזה חזקה"

לאחר אשפוז של יומיים ב"זיו", שוחררה פרידמן לביתה במושב משען הסמוך לאשקלון כשהיא על כיסא גלגלים עם חולשה ברגליים ובידיים וחוסר יכולת לעמוד. היא נשלחה לבדיקות, אבל לא ממש יכלה לעשות אותן, בשל הסגר הראשון של מגיפת הקורונה. היא הסתובבה עם צווארון במשך שלושה חודשים והיתה כחמישה חודשים בבית עם תופעות לוואי: בלבול, אובדן זיכרון, כאבי ראש, פגיעה בשמיעה, בחילות והקאות.
לאט־לאט עברה את הבדיקות הנדרשות, שם הבינו הרופאים שהיא סובלת מפגיעת ראש משמעותית. מאז היא הופנתה לשיקום בבית לוינשטיין במסגרת של אשפוז יום (הגעה ארבע פעמים בשבוע לטיפולים, ללא לינה). "הם מלאכים", מחמיאה פרידמן לעובדי בית לוינשטיין. "אני נמצאת שם כבר שלושה חודשים ומקבלת טיפול הכי מקצועי. הצוות מורכב מחבורת נשים לוחמות שנלחמות בשבילי כל דקה".
חייך סבבו סביב הספורט והכדורסל ועכשיו הכל נעצר. איך את מתמודדת עם השיקום?
"קשה להחזיק מעמד בשיקום. זאת מלחמה יום־יומית מול עצמך ומול הגוף שלך. כשאני מגיעה לפסיכולוגית שלי, זה בלי אוויר. אני רוצה לוותר אבל היא לא נותנת ולא מוותרת עלי. היא מלמדת אותי להתמודד עם הטראומה בפרצוף. או שהפיזיותרפיסטית שלי מתעקשת שאעשה תרגילים ולא מוותרת לי לשנייה. יש קושי אבל מתמודדים איתו פעם אחרי פעם, ביחד ולא לבד".
אבל מה הכי קשה לך?
"זה מורכב ומסובך. יש יותר ירידות מעליות בדרך כלל. בהתחלה הייתי שבורה. ממצב מלא פעילות, הגעתי למצב שאני לא יכולה לקום לבד. מאוד קשה להבין שהכל נעצר, להבין שאני צריכה עזרה – ועוד יותר קשה להבין שזה הולך להיות שיקום ארוך וקשה".
תסבירי.
"פציעת ראש היא אחרת לגמרי. זה מטלטל את כל המערכות. זה טראומה לגוף ולנפש. וזאת פציעה מאוד־מאוד כואבת. כאבים שמוציאים אותך מדעתך. מאז הפציעה אני מרגישה שאני סוחבת על הראש 30 קילו נוספים. אני לא על כיסא גלגלים, אבל זה עדיין לא פשוט. יכולה לעשות דברים מסוימים, עדיין לא יכולה לתפקד כמו שצריך. אבל יש עדיין טראומה. חלק מהשיקום שלי זה לעבד את הטראומה ולהצליח להתמודד איתה. ללמוד איך לחיות עם מה שעברתי".
תחזרי לשחק כדורסל?
"אני עוד לא יודעת אם אחזור למגרשים. גם מבחינה פיזית, לא יודעים להגיד לי איך זה יהיה. ובטח שמבחינה נפשית, מנטאלית. יש לי סיוטים וחרדות מהנפילה במגרש. זה קורה באמצע היום, לפעמים גם ליד אנשים, אי־אפשר לשלוט בזה. צריך עוד ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה, אבל אצא מזה חזקה. בת הזוג שלי גאיה תומכת בי ונמצאת איתי בשיקום, היא מדהימה. בזכותה הצלחתי לקום מהמיטה אחרי הפציעה, לא הייתי מסוגלת לעבור את זה בלעדיה".

"צריך שיוויון בספורט בין נשים לגברים – ועכשיו"

פרידמן (1.70 מ') משחקת כדורסל באופן מקצועי כבר שבע שנים. בין השאר שיחקה בליגת העל בהפועל ראשל"צ ומכבי אשדוד, במדיה זכתה בדאבל ב־2018.
בואי נדבר קצת על כדורסל לפני הפציעה, מתי ידעת שיש לך את זה?
"מתי הבנתי שיש בי משהו? כנראה ברגע שהתחלתי לשחק בליגת העל. לא ברגע שרצו אותי או שחתמתי שם, אלא ברגע שיישמתי את הדברים במגרש של הגדולות. אני יכולה להגיד לך שזה לא משהו שתכננתי. אמרתי לעצמי: 'זה הזמן לקפוץ למים', וזה השתלם".
שני פרידמןשני פרידמן
שני פרידמן
(צילום: עוז מועלם)
והקפיצה של פרידמן למים היתה מרשימה, במיוחד משחקנית כדורסל שעד כיתה ז' שיחקה בקבוצת הילדות של מכבי מכבים־רעות הצנועה, בעיר שלא מחזיקה כיום קבוצת בנות אחת לרפואה בענף הכדורסל. בגיל 13 עברה למחלקת הנערות של אס"א ירושלים ומשם לקבוצת הבוגרות.
ב־2013 התקדמה לליגת העל - להפועל ראשל"צ. משם זגזגה בין הלאומית לליגה הבכירה וקבוצתה האחרונה היתה, כאמור, הפועל גליל עליון.
כדורסל הנשים בכלל וליגת העל בפרט נמצאים בירידה תלולה. הרמה כבר לא מה שהיתה פעם. איפה לדעתך הבעיה?
"הבעיה היא עמוקה ותרבותית, והיא מתחילה מהשורש. ברור שאם במגזר הציבורי יש עדיין פערי שכר אדירים בין נשים לגברים ובמשרדים ממשלתיים רק כרבע מהעובדים הן נשים - אז אותו הדבר גם בכדורסל. צריך שוויון בספורט בין נשים לגברים - ועכשיו. לא פחות ולא יותר. כולן וכולם צריכים להתאחד ולהגיע למקבלי ההחלטות או לתפקידי מפתח ולעשות שינוי אמיתי".
פתרונות יש לך?
"צריך לדאוג יותר לשחקניות. יש דברים מיידיים שחייבים לשנות ועכשיו כדי שנוכל באמת לצמוח פה ולשחק ברמות הגבוהות. צריך לדאוג להעלאת תקציבים לקבוצות ולדאוג שהשחקניות יקבלו שכר בזמן ותנאים נוספים בסיסיים שמגיעים להן בחוק. לצערי מהחוויה שלי אלו דברים שלא תמיד קורים. יש משהו באווירה הכללית שאומר שזה בסדר, זה המצב וזה היחס שמגיע. אז זהו שלא. חייבים להפסיק את זה עכשיו".
לסיום, את מתגעגעת למשחק?
"אם להיות כנה באמת, אני מאוד מתגעגעת לזה. ממש. כדורסל זה הדבר שעיצב אותי, הפך אותי למי שאני וליווה אותי בתקופות הקשות והטובות. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. מה שמחזיק אותי הרבה פעמים בשיקום זה הרצון לחזור לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת. אבל מתוך בחירה אני לא מתעסקת בשאלה אם אחזור או לא, כי זאת שאלה מורכבת ולא ידועה. אני מתגעגעת לכדורסל כמו אוויר לנשימה. בוודאות אני יכולה להגיד שאני אתעסק במשהו שקשור לזה, לא אוותר".