גדולה מהחיים: בימים שבשגרה, המתנדבים ב"מטבח של נטלי" עוסקים בבישול מזון עבור נכים, קשישים, משפחות קשות יום, ולכל נזקק מסיבותיו.
מאז השבעה באוקטובר גדלה הפעילות במפעל החסד שהקימה נטלי סחייק (50) ברחוב פנחס חגין, ובמשך שבועות ארוכים פקדו מתנדבים רבים את המקום, ביניהם לא מעט שפים שבישלו ושינעו מזון מסביב לשעון לחיילים בבסיסי הדרום והצפון, משפחות מפונים, נשים שמגדלות את הילדים בזמן שבני זוגן במילואים ועוד.
כמו רבים, מתקפת הטילים באותה שבת שחורה העירה את סחייק משנתה. "שמעתי אזעקות ורצתי לישיבה שבה לומד אחד הבנים שלי", היא משחזרת. "לא באמת ידעתי מה קורה. במהלך היום הגיעו אנשים בטפטופים שהחלו לספר מה מתרחש בדרום ובמוצאי שבת שהדלקתי את הטלוויזיה התחלנו לקבל תמונת מצב רחבה יותר".
מבול של טלפונים
"בתוך זמן קצר, התחלתי לקבל מבול של טלפונים מתושבים רבים וגם מראש העירייה רמי גרינברג במטרה להגדיל את הפעילות במקום ולסייע לחיילים, למשפחות שמפונות לעיר ולמשפחות של פצועים שפונו לבילינסון", מספרת סחייק. "כמובן שלא זנחנו גם את הנזקקים, שלצערי מספרם גדל מאז תחילת המלחמה, והכנו מנות גם להם.
"למזלי המטבח הוא במרחב מוגן, פרסנו גם שולחנות בחוץ וממש פתחנו חמ"ל במקום שעבד 24/7, כשאני שם בכל יום מ-8 בבוקר עד 2 בלילה. ארזנו ציוד רב והוצאנו עשרת אלפים מנות בשבוע במשך 70 יום. הגיעו לפה משפחות של חטופים, משפחות של חללים ונרצחים כדי להנציח אותם בפעילות, אימהות ללוחמים שהגיעו בשביל הנפש וכדי להוריד את הלחץ שבו היו שרויות, בני נוער רבים גם מפרויקט תגלית ועוד".
מה זה עשה לך באופן אישי להיות חלק מהפרויקט הזה?
"בהתחלה היה לי קשה מאוד עם הסיפורים ששמעתי. אבל בהמשך הרגשתי שניצחנו כי ראיתי במו עיניי את המשמעות של 'עם ישראל חי'. היה יפה לראות את ההתגייסות של כולם מכל המגזרים, דתיים וחילונים, כיפה סרוגה וחרדים, וכולם אחד עם השני ובלי פוליטיקה. ברקע שמענו שירי עידוד לתקופת המלחמה.
"היו חיילים שהגיעו באפטר שלהם כדי לומר תודה על המנות שקיבלו, והמון לוחמים התקשרו כדי לספר כמה זה רומם להם את הרוח. זה היה כיף גדול ומחמם את הלב לשמוע אותם".
קראו גם:
"בהזדמנות זו", מוסיפה סחייק, "אני רוצה להודות בעצמי לבעלי קודם כל, ללילך קנדינוב השותפה שלי וסמנכ"לית הכספים, לראש העיר רמי גרינברג שעוזר לנו ולכל המתנדבים".
את מרגישה גיבורה לאור כל הפעילות שלך ושל חבריך למטבח?
"לא, מה פתאום, כולם גיבורים. כל אחד שבא, עושה, מחלק ועוזר, כולם כולל כולם. הקשישה שאמרה 'קודם כל תדאגי לחיילים ואז תשלחי לי אוכל' היא לא גיבורה?".
"זה מפעל חיים שלי", מסכמת סחייק. "אני מקווה מאוד שהחיילים והחטופים יחזרו בשלום והפעילות למענם תהפוך ללא רלוונטית. כך גם עם הנזקקים, למרות שכרגע מספרם הולך וגדל".
