ה־23 בספטמבר 2009 היה אמור להיות עוד יום שגרתי בחייה של לירון הרשקוביץ. היא הייתה אמורה לצאת לעבודתה בתפקיד מסווג במשרד ראש הממשלה ולחזור בהמשך הביתה לבעלה ולשתי בנותיה הקטנות. אלא שמשהו השתבש, ובסופו של אותו יום היא מצאה את עצמה מאושפזת במחלקה הסגורה בבית החולים גהה לבריאות הנפש כתוצאה מהתקף פסיכוטי קשה.
קראו גם:
11 וחצי שנים חלפו מאז, שנים שהוקדשו להתמודדות ולשיקום, למאבק על הזכות לחזור ולעבוד במגזר הציבורי ואפילו להרחבת המשפחה. אחרי שייצבה את חייה היא החליטה לחשוף באומץ את סיפורה האישי בסדרת הרצאות, כסוג של שליחות עבור מתמודדים עם בעיות נפשיות ובני משפחתם.
בימים אלה היא משיקה סדנה חדשה לנערות מתבגרות, במטרה לגרום להן להימנע משיפוטיות וביקורת עצמית מוגזמת במירוץ שלהן אחר התדמית המושלמת בעולם הטיקטוק והרשתות החברתיות.
"יצאתי משליטה"
הרשקוביץ (40), תושבת שכונת אם המושבות בפתח־תקוה, נשואה לזיו (44) ואם לשלושה, מתגוררת בעיר משנת 2013. "הייתי תלמידה מצטיינת, מאוד בולטת חברתית ופעילה בתנועות נוער", היא מספרת על נעוריה. "התגייסתי ליחידת מודיעין, יצאתי לקצונה והשתחררתי בדרגת סגן. סיימתי תואר ראשון בביוטכנולוגיה באוניברסיטת בר אילן וחלמתי להיות מדענית.
"במקביל התקבלתי לעבודה בחצי משרה במשרד ראש הממשלה, התחתנתי וילדתי את הבת הבכורה שלי. כבר בחופשת הלידה הציעו לי עבודה במשרה מלאה והסכמתי. הייתי אישה נורמטיבית ומאושרת, עם מסלול חיים רגיל לחלוטין ואמא לילדה קטנה נוספת. ואז קרה האירוע ששינה את חיי".
מה בדיוק קרה?
"קמתי באותו בוקר ואמרתי לעצמי שאין לי חשק ללכת לעבודה, שמתחשק לי ללכת לים. זיו לא ייחס לזה חשיבותו אמר בסדר. לים לא הלכתי ובמקום זה שוחחתי בטלפון עם שתיים או שלוש חברות, שיחות עומק מוזרות, עם תכנים פילוסופיים לא ברורים וממש לא שגרתיים. אחר כך הסתובבתי סהרורית בחוסר מעש. בצהריים אספתי את הבנות שלי ואני זוכרת שהרגשתי סוג של מחנק. התקשרתי לזיו וביקשתי שיגיע הביתה בדחיפות בתירוץ שמשהו לא בסדר עם הבנות. הוא חזר וראה שהן בסדר, אבל הבחין שמשהו לא תקין איתי.
"הוא הציע ללכת לפארק סמוך עם הבנות כדי לנשום אוויר ולהירגע. כשחזרנו הביתה, השכבנו אותן לישון ומאותו הרגע איבדתי את הזיכרון הרציף, אני זוכרת רק הבזקים שבהם התחלתי לצרוח ולהשתולל. נכנסתי לחדר של הבנות שישנו והתחלתי לצעוק, הן התעוררו ובכו. זיו ראה שיצאתי משליטה, הזמין אמבולנס והזעיק במקביל את אמא שלי.
"מאותו הרגע ממש חייתי בסרט. בתסריט שבניתי לי בראש היה מדובר באיזשהו תרגיל מהעבודה. לקחו אותי למיון בגהה ושם כבר התחילו לי הזיות. שמעתי כל מיני קולות שפוקדים עליי לבצע משימות. התחלתי לעשות בראש תרשימי זרימה כדי להבין רמזים, הייתי בטוחה שאני מצולמת ושעוקבים אחריי, שהכל קשור לעבודה. אישפזו אותי באותו הלילה במחלקה הסגורה עם אבחנה של התקף פסיכוטי אקוטי עם מאפיינים של סכיזופרניה. אחרי שבועיים התחלף הסרט בראש שלי. הפעם הייתי משוכנעת שכולם רוצים להרוג אותי".
מי זה כולם?
"המשפחה, בעלי, מקום העבודה ואפילו ארגוני טרור שכאילו יודעים איפה אני עובדת. הייתי משוכנעת שהאוכל בגהה מורעל, אז לא אכלתי. ירדתי בערך 12 ק"ג במשקל. הייתי במצב מאוד קשה".
איך המשפחה הגיבה?
"הגיעה לבקר כל הזמן, בהתחלה אפילו אמא שלי ישנה לצידי. זיו היה איתי באש ובמים. אני זוכרת שהתחננתי בפניו שלא יעזוב אותי. הוא הרגיע אותי ואמר: 'אל תדאגי, אני נשאר'. הוא נלחם עבורי ואפשר להגיד שהציל אותי".
איך בדיוק?
"הוא הוציא אותי לסיבוב לקניון הסמוך בניגוד לנהלים. המפגש הזה עם אנשים הכניס לי היגיון לראש ותובנה שהעולם לא נגדי ושאם אני חושבת ככה, אז משהו לא בסדר אצלי".
היו סימנים מקדימים למה שקרה לך?
"שלושה שבועות לפני ההתקף התחלתי לראשונה בחיי טיפול פסיכולוגי בגלל התפרצויות בכי בלתי נשלטות. הייתי יכולה למשל לבכות בכי תמרורים בגלל שאלה תמימה מחברה בסגנון 'מה שלומך?'. ידעתי שמשהו עובר עליי, אבל ייחסתי את זה ללחץ בעבודה ולחומרים שנחשפתי אליהם. ביום יום תפקדתי כרגיל, והתובנות שלי היו שאוכל לפתור את הבעיות בעצמי. הספקתי לקיים שלוש פגישות במרווחים של שבועיים, וההתקף קרה יום לפני המפגש הרביעי".
"אובדת עצות"
לירון הייתה מאושפזת במשך שלושה חודשים, וכשהשתחררה החלה במאבק להחזרת השליטה לחייה. "המשפחה עטפה אותי והייתה שם בשבילי, אבל היו חברות מהעבודה שניתקו קשר אחרי זמן קצר", היא מספרת.
באיזה מצב היית?
"במודעות מלאה והבנה של הדברים שעברתי ושהייתי למעשה ב'בית משוגעים'. בגלל התרופות לא הייתי אותו בן אדם אלא שבר כלי. דיברתי לאט, הייתי הססנית, לא הייתי שמחה או פעילה, חששתי מהלא נודע והעתיד שלי היה מאוד לא ברור. הייתי רוב הזמן במיטה בחוסר מעש, מותשת כל הזמן".
לירון הצליחה לאסוף את עצמה ונלחמה כדי לשוב לפעילות, כולל לעבודתה הקודמת. "הבנתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי", היא משחזרת. "קבעו לי מהעבודה פגישה בבית קפה, שאליה הגעתי עם זיו. ביקשתי לחזור בהדרגה לתפקיד אחר, אבל הם הוציאו מסמך של ועדה רפואית לפיו אני לא כשירה לשום תפקיד בשירות המדינה".
מה עשית?
"הייתי ממש אובדת עצות. זיו אמר להם שהוא רוצה לערער על החלטת הוועדה, אבל הם השיבו לו שזה חסר סיכוי. הוא לא ויתר והגיע לעמותה בשם 'בזכות', שמסייעת בשוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות. התברר לנו שיש חוק שאוסר על אפליה בשל מוגבלות פיזית או נפשית. על סמך זה הגשנו ערעור לוועדה הרפואית, שקבעה שאני כשירה לחזור לתפקיד אחר שהולם את כישוריי. אחרי תהליך ביורוקרטי ומשפטי ממושך, שכלל החלטה של בית הדין האזורי לעבודה, חזרתי בהדרגה, שנתיים וחצי מרגע האשפוז".
מה עשית בין לבין?
"השלמתי דברים שקשורים לתואר השני שלי במשפטים, ובמקביל התנדבתי באחד המתנ"סים ובמעבדה לחקר הסרטן בתל השומר בזכות התואר הראשון שלי. הייתי חייבת עשייה כלשהי כי לשבת בבית היה מבחינתי קשה יותר מההתקף עצמו".
יש חשש שההתקף יחזור?
"תמיד קיים החשש הזה. יש לי מישהו במשפחה הקרובה שמאובחן כסכיזופרני, ולכן הסיכוי שלי לקבל התקף גבוה מזה של האדם הממוצע. בגלל שזה לא מדע מדויק אי־אפשר באמת לדעת. אבל ככל שהתרחקתי בזמן מההתקף עצמו והצלחתי להיגמל לגמרי מהתרופות, הביטחון שלי עלה ואני יודעת שאוכל להתמודד עם הכל".
השליחות שלי
בשנים שאחרי מתנהלים חייה על מי מנוחות, והיא אפילו הספיקה להיבחר לעובדת מצטיינת. למרבה הצער הריון שלה הסתיים ב"לידה שקטה". "זו הייתה טראומה שהתגברתי עליה בכוחות עצמי וללא תרופות", היא מספרת. "כתוצאה מכך גם התפוגג אצלי החשש שההתקף יחזור".
הביטחון העצמי שצברה סייע לה לשתף אחרים במה שעברה באמצעות סדרת הרצאות בשם "הקול בראש" ו"נקודות אחיזה", שמיועדות למתמודדים עם משברים ומשפחותיהם. "חשוב לי לתת תקווה שאפשר לצאת מאירוע נפשי קשה", היא מסבירה.
לא מביך אותך להיחשף ככה?
"ממש לא, אני רואה בזה שליחות. אחרי ההתקף הפסיכוטי שלי חיפשתי כל שביב של תקווה כדי לחזור לחיים שלי. היה לי קשה למצוא סיפורים מקבילים לשלי כי אנשים מסתירים דברים כאלה ולא נוח להם לדבר עליהם. אם אני יכולה לתת כוח לאנשים מניסיוני האישי, כולל מתן דגש על סימנים מקדימים, אז עשיתי את שלי. מחקרים מראים שאנשים על סף אירוע נפשי חוששים לקבל עזרה בגלל סטיגמות שליליות ובסוף מגיעים למצבי קיצון".
בימים אלה משיקה לירון סדנה לנערות בשם "שלמה לא מושלמת", שנולדה מהחשש שלה לספר לבנותיה המתבגרות מה קרה לה בעבר. "כשההתקף התרחש הן היו קטנות ולא באמת הבינו את המשמעות של האירוע", היא מסבירה. "כשהן גדלו סיפרתי להן מה קרה ואיפשרתי להן לשאול את כל השאלות".
מה מטרת הסדנה?
"למנוע שיפוטיות וביקורת עצמית מצד נערות מתבגרות. חלק גדול מהעולם שלהן מבוסס על מראה חיצוני, כמות סרטונים שהן מעלות לטיקטוק ותחושה כללית שהן אמורות לשדר לעולם תדמית מושלמת. אני מנסה להבהיר שאין דבר כזה, שלכולן יש בעיות ושהדשא של השכן או החברה לא בהכרח ירוק יותר. השלב הבא הוא לפתוח סדנה דומה לנערים ולהגיע עם התכנים האלה למערכת החינוך ולצבא".
איזה תגובות את מקבלת מאנשים שנחשפים לסיפור שלך?
"מאוד חיוביות ומחזקות. יש לי גם עמוד בפייסבוק בשם 'הקול בראש - לירון הרשקוביץ' ואנשים פונים אליי כל הזמן כדי לקבל מידע או סיוע אישי. כמובן שאני עוזרת ככל שאני יכולה".
לסיום, עד כמה לירון של היום שונה מלירון של לפני ההתקף?
"אני קוראת לעצמי דגם משודרג של מה שהייתי לפני. תמיד הייתי אישה חיובית שיודעת מה היא רוצה מעצמה, אבל בזכות ההתקף הפכתי להרבה יותר אנושית, עמוקה, חזקה ואופטימית".
כל העדכונים - חדשות פתח תקוה
