לפני כשנה הלך לעולמו לוחם האש, טפסר משנה אליק אלבז ז"ל מפתח תקוה, לאחר שהתמוטט במהלך פעילות מטעם המשרד לביטחון פנים כשהוא בן 48 בלבד. מותו הכה בתדהמה את כל מי שהכיר אותו. בביתו בשכונת אם המושבות נותרו אשתו מורן ושלושת ילדיהם, שעדיין מתקשים לעכל את הטרגדיה ולהתאושש.
חודשים ספורים לאחר האסון שפקד אותם, פנתה מורן אל עמותת 'חמניות' שהוקמה במטרה לתמוך בבני נוער ובילדים יתומים ולסייע להם להתמודד עם הקשיים הכרוכים באובדן. אלא שבינתיים, ככל הנראה על רקע מחלוקות מול העירייה, הפסיקה העמותה את פעילותה בפתח תקוה כעבור שנה אחת בלבד. ילדיה של מורן, כמו עשרות משפחות נוספות בעיר, נותרו ללא מענה.
"ריק מבפנים"
אליק אלבז שירת במערך הכבאות 28 שנים כלוחם אש וכמפקד. בתפקידו האחרון שירת כנציג בכיר של מערך הכבאות במשרד לביטחון פנים. ב-1 במאי אשתקד יצא אליק לפעילות, ובמהלכה התמוטט כתוצאה מדום לב. "התקשרו לעדכן אותי שהוא מובהל לבית חולים, אך כשהגעתי לשם הוא כבר נפטר", משחזרת מורן בקול חנוק מדמעות.
"זה היה הלם מוחלט. הילדים קיבלו את זה מאוד קשה, כל אחד מהם הגיב לכך אחרת. יש מביניהם שהעדיפו להסתגר בחדרם, ויש שדווקא רצו להיות מוקפים עם חברים בעת הזו. גם אני הייתי מוקפת במשפחה ובחברים אבל בסוף היום אתה לבד עם עצמך. בימי שישי בערב ובשבתות אתה מרגיש בודד".
כיצד האסון השפיע עליכם?
"הבית לא חזר להיות כמו שהיה. על פניו אנחנו מתנהלים ועושים את מה שצריך לעשות - בית ספר, חוגים, עבודה, אבל ריק מבפנים, אין שמחה והבית כבוי. אפילו שעברה שנה התחושות זהות, הזמן לא מרפא וזה מרגיש כאילו זה היה אתמול. אנחנו חווים את זה יום יום, דקה דקה, לא קולטים בכלל. זו טלטלה לגוף ולנפש. אי אפשר להסביר מה עובר על מי שמאבד אדם כל כך קרוב. זה כאילו תלשו איבר מהגוף בלי הרדמה".
איך התמודדתם עם המצב?
"התנהלתי על אוטומט. אתה יודע שיש לך שלושה ילדים בבית, ואתה לא יכול להפסיק את החיים. צריך להראות להם שהחיים ממשיכים כשבמקביל אתה מנסה להעמיד פנים אבל לא כל כך מצליח. אמרתי להם 'תחכו שתעבור שנה, זה יהיה יותר טוב', אבל זה לא קורה".
לדברי מורן, האובדן השפיע נפשית על ילדיה שלא פעם התמודדו גם עם רגשות אשם ("האם היינו איתו מספיק"), לכן רצתה לקחת אותם לטיפול פסיכולוגי אך הם סרבו.
בשלב זה פנתה מורן לעמותת "חמניות" שהוקמה לפני כ-7 שנים במטרה לתת מעטפת תומכת ליתומים. העמותה פועלת בשלושה מישורים: תמיכה חברתית ונפשית ביתומים על ידי הפעלת תוכניות שונות, מיצוי זכויות ליתומים ומשפחותיהם ויצירת מערכי הסברה שיסייעו ליתומים.
"ביומיום הילדים לא פוגשים ילדים נוספים במצבם", מסבירה מורן. "אין מי שיכול להבין אותך יותר ממישהו שחווה את מה שאתה חווית, ו"חמניות" מפגישה בין ילדים שנמצאים במצבים דומים. גם אני הייתי בקבוצת תמיכה של אלמנים ואלמנות, וכל השבוע חיכיתי ליום שבו אשב עם אנשים במצבי.
"הם מבינים מה עובר עליך, אתה מרגיש שאתה לא לבד ומקבל אישור לתחושות שלך. זה כל כך עוזר שרציתי מסגרת דומה לילדים שלי במקום טיפול פסיכולוגי. רציתי לגרום להם להבין שמה שהם חווים זה בסדר, ויחד עם זאת לתת להם תקווה, לראות שילדים אחרים במצבם ממשיכים בחיים, וגם לקדם אותם ולהעצים אותם".
הבעיות החלו לצוץ
כשאלבז פנתה לסניף העמותה בפתח תקוה בחודשי הקיץ אשתקד, היא הונחתה להירשם לשנת 2023, אלא שאז החלו לצוץ בעיות. "כל כך חיכינו שתיפתח הפעילות אבל בכל פעם אמרו לנו להמתין בטענה שעובדים על חוזה מול העירייה ודחו את הפתיחה. לפני חודשים אחדים הודיעו לי שזה לוקח יותר מדי זמן ושבתוך שבועיים אקבל תשובה לכאן או לכאן. לפי מה שנאמר לי התגלו מחלוקות בין העירייה לעמותה על רקע אחזקת המבנה ועניינים כספיים, כשהרשות לא הסדירה את התשלום מול חמניות.
"פניתי לראש העירייה והוא ענה לי: 'אבקש שידברו איתך בנושא'. באמת באותו יום התקשרה אליי נציגה מהרווחה בעירייה ואמרה לי, 'התבקשתי להתקשר אליך, אני מעדכנת אותך שעמותת חמניות כנראה לא תיפתח ואין לי מענה אחר דומה בשבילך'. לא שאלה אותי אם אני מטופלת, אם היא יכולה לעזור, כלום. פניתי שוב לראש העירייה, הוא כתב לי במילה אחת: 'נבחן', ומאז לא קיבלתי תשובה", היא אומרת.
מורן מוסיפה כי היא רואה חשיבות עליונה לקיומה של העמותה בעיר. "חוויתי על בשרי את יעילות המפגש עם אנשים כמוני. הרגשתי שאני לא לבד וקיבלתי תוקף לרגשות שלי מאנשים שחשו בדיוק כמוני. זה לא רק שיום אחד נעלם מישהו משמעותי מחיי, אלא גם מה שנשאר לא תמיד יציב. לוקח זמן עד שהבית חוזר לקדמותו, ו'חמניות' זה בדיוק המקום שאמור לעזור. אני לא רואה סיבה שהעמותה לא תיפתח בפתח תקוה אם היא פעלה בשנה שעברה בעיר ונמצאת בהרבה ערים אחרות".
מעיריית פתח תקוה נמסר בתגובה: "מבחינת הרשות יש נכונות להמשיך את פעילות העמותה בעיר והנושא מקודם בצינורות המקובלים. זאת בכפוף להנחיות המשפטיות שבהן הרשות נדרשת לעמוד בדומה לכל התקשרות דומה עם עמותה אחרת".
בעמותה העדיפו שלא להגיב.
מרצה ב"חמניות": "הילדים מרגישים ששכחו אותם"
ד"ר רונית שלו מהחוג לייעוץ חינוכי במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מתנדבת ומרצה בעמותה: "בשנה שעברה סיימנו, פרופ' אורה פלג, ד"ר אפרת הדר ואני, מחקר ראשוני בשיתוף עמותת חמניות בו חקרנו את החוויה של ילדים יתומים בבית הספר", היא אומרת. "בפעם הראשונה המחקר לא דיבר עם ההורים או המחנכים אלא עם הילדים עצמם.
"ראינו שמערכת החינוך שלנו רגישה ואכפתית כלפי הילדים. כולנו טובים בשעת משבר. מיד אחרי הטרגדיה כולם - בבית הספר, בעיריות, בשכונה - מתגייסים ועוזרים לילדים, אבל אנחנו פחות טובים במתן הסיוע לאורך השנים, ואז הילדים מרגישים שלא רואים אותם. ששכחו אותם. הם לא רוצים שירחמו עליהם, לא רוצים להרגיש שונים, אלא שמישהו יעצור וישאל אותם למה הם זקוקים. זה המענה ש'חמניות' כארגון נותן בתוך הקהילה.
קראו גם:
"הפעילות היא קריטית כי אין מענה בקהילה שנותן לילדים את מה שהם בדיוק צריכים. להתייתם עבור ילדים זו חוויה מטלטלת. יש קבוצות תמיכה וטיפולים פסיכולוגיים פרטניים אבל זה לא אותו דבר. ילדים בחמניות מספרים שמיד הם מרגישים שייכות, שמישהו רואה אותם. מי שמדריך אותם הם בני נוער או צעירים, שהם בעצמם יתומים וחוו את זה. יש ייחודיות מאוד גדולה לפרויקט והלוואי ובכל קהילה בישראל תהיה לילדים את האפשרות להרגיש שייכים".
לדברי שלו, גם להורים יש מקום בקבוצה מקבילה. "לא לכולם מתאים להשתייך אליה, אבל מי שמגיע מרגיש שהוא לא צריך להסביר ולהכביר במילים כי מבינים אותו. הם יכולים לפתוח את הכאב שלהם ולקבל מענה טיפולי בלי להרגיש שהם מסומנים".
