בערב יום שבת הארור, ציפו בהתרגשות בני משפחת שוסטק מהמושב פרי גן בעוטף עזה, להופעה של הזמר ברונו מארס אליו היו אמורים להגיע למחרת. אלא שכעבור שעות ספורות הם מצאו עצמם מסתתרים בממ"ד ביתם כשברקע נשמע קרב יריות ארוך במהלכו נהרגו מספר חברי כיתת כוננות.
לאחר 10 שעות מורטות עצבים הם יצאו מהממ"ד למראות של תוהו ובבוהו בביתם. בימים אלו הם מתארחים בדירה בפתח תקוה ומוקירים תודה על הסיוע והאהבה שמרעיפים עליהם מכל עבר. "עצם זה שאנחנו מדברים זה נס", אומר אב המשפחה דניאל.
"ביום שישי בערב דיברנו על ההופעה ואמרנו שצריך לנוח לפני הנסיעה כדי שלא נהיה עייפים מדי", משחזר דניאל. "בשעה 6:30 בבוקר שבת התעוררתי למשמע הפעלת כיפת ברזל שממוקמת לא הרחק מכאן. הערתי מיד את כולם והכנסתי אותם לממ"ד. אחרי 10 דקות יצאתי עם הבת שלי כדי לסגור את החלונות בבית ואז אנחנו רואים את השער של המושב מתפוצץ. ואז משום מקום הבחנו באנשים לבושים בשחור עם נשקים ואני אומר לבת שלי: 'משהו מוזר קורה, זה לא צה"ל'. באותו זמן ראיתי שלושה חמושים אבל בהמשך התברר לי שלמושב שלנו חדרו כשמונה מחבלים.
"לקחתי את הבת שלי ונכנסנו לממ"ד שלמזלי בצוק איתן התקנו בו מנעול פנימי. ישבנו שם אשתי ואני, שלושת ילדינו והכלבה. שלחתי הודעות לצוות צחי (צוות חוסן ישובי) ולרבש"צ שיש מחבלים אצלנו בבית, כשהאמצעי היחיד שיש לנו כדי להתגונן הוא הנשק של הבת שלי עם 17 כדורים.
"שמענו הרבה קליעים, ככל הנראה מהקרב שניהלו המחבלים עם כיתת הכוננות. שמרנו על שקט בממ"ד, לא דיברנו והתכתבנו בינינו. אני לא יודע איך גם הכלבה שמרה על שקט למרות הירי הבלתי פוסק. במשך 5-6 שעות היינו גם ללא חשמל".
באותם רגעים, היו לכם מחשבות שאולי הסוף מתקרב?
"בוודאי, ידענו שאנחנו במצוקה קשה, הייתה תחושה של פחד עילאי. היינו כל המשפחה ביחד ואם חס ושלום היה קורה משהו אז כולם היו נפגעים".
כעבור 10 שעות של חרדה, אולי הארוכות בחיי בני המשפחה, הם הבינו שחלפה הסכנה שריחפה מעל ראשיהם. "שמעתי מבחוץ קריאות 'שוסטק!' ושהם קראו בשם נוסף של אדם שאני מכיר במבטא ישראלי אזרתי אומץ ויצאתי מהממ"ד", מספר דניאל.
קראו גם:
מה אתה רואה סביבך?
"תוהו ובבוהו בתוך הבית, בסלון ובמטבח. כל החלונות מנופצים, כל התכולה של הבית נפגעה, היה שם פוגרום. אנחנו תמיד צוחקים שחצרות הבתים שלידנו מסודרות ושלנו לא, אז אולי המחבלים יחשבו שאין אצלנו אף אחד וידלגו עלינו. לפי מה שהבנו עיקר הקרב היה בחצר, שם מצאנו גם מכשיר סלולרי שייתכן והיה שייך לאחד המחבלים. זה נס בכלל שאנחנו מדברים. לצערי נהרגו ארבעה חברי כיתת כוננות שהגיעו לעזור למושב שלנו בקרב".
הבנתם באותו רגע את סדר גודל האירוע?
"לא דמיינו בחלומות הכי שחורים שזה מה שיהיה. אנחנו תמיד אומרים שהאזור שלנו זה 95 אחוז גן עדן ו-5 אחוז גהינום. אנחנו פה מ-2002, וזה היה משהו חריג שלא חווינו, אירוע קיצוני מאוד".
בעקבות רצף האירועים וההרס הרב ששרר בביתם, החליטו בני המשפחה להתפנות מהמושב יחד עם אימה הסיעודית של ירדנה, אם המשפחה, והמטפלת שלה. "תחילה לקחנו בגדים לשלושה ימים והתארחנו אצל קרוב משפחה בנס ציונה", מוסיף דניאל. "כשראינו שלא נחזור למושב בזמן הקרוב והבגדים לא מספיקים, חזרנו למושב כדי לקחת ציוד נוסף, חתולה שהבן שלנו היה קשור אליו ואת האופנוע של הבת שלנו.
כעבור ימים ספורים נוצר קשר בין ירדנה לחני הורוביץ , יזמית נד"לן חרדית מבעלי קבוצת הורוביץ וזו הציעה למשפחה להתגורר בדירה של הקבוצה בשכונת אם המושבות בפתח תקוה. "באנו ביום שישי האחרון לראות את הדירה והחלטנו שנשמח להגיע אליה", אומר דניאל שלדבריו מפעיל פוד טראק ומוזמן מדי פעם להפעיל אותו באירועים בעיר.
"הגענו לדירה ביום ראשון שהייתה מרוהטת בסלון ופינת אוכל וקיבלנו תרומות רבות", מספרת ירדנה. "החל ממקרר, מוצרי חשמל נוספים ועד למזרנים. אנשים מילאו לנו את הארונות, קנו לפה כמויות של דברים ואם היה משהו חסר אז קיבלתי אותו במרכז חלוקה בעיר. מדהים לראות את ההירתמות של עם ישראל בכלל ותושבי פתח תקוה בפרט. מסעדות ושכנים שולחים לנו אוכל ובאמת גרים לידנו אנשים נפלאים שדואגים לנו. האהבה שאנחנו מקבלים והרצון לעזור הם אדירים. אנחנו רוצים להודות לכולם וגם לחני הורוביץ כמובן על הסיוע".
עזרה פיזית ולוגיסטית אתם מקבלים בינתיים, אבל אני מניח שהאירועים השפיעו גם על הנפש שלכם. אתם מקבלים סיוע?
"כל יום אני אומרת שאפנה לסיוע נפשי, לבת שלי יש 4 חברים חטופים, ואנחנו אומרים שנבקש עזרה אבל אנחנו לא מוצאים את הכוחות לבקש אותה אפילו. זו תקופה קשה, אנחנו בחלום, ואתה רוצה להאמין שזה לא קרה. היה לנו אמון בצבא, חשבנו שאנחנו במקום הכי בטוח בעולם ואנחנו בהתפכחות קשה".
מישהו מטעם המדינה שוחח איתכם?
"אף אחד לא יצר איתנו קשר. אנחנו מקבלים את העזרה רק מהתושבים בפתח תקוה וגם בנס ציונה קודם לכן.
תרצו לחזור למושב כשהכל ייגמר?
"אנחנו לא יודעים עדיין אם אנחנו רוצים לחזור, כרגע זה מוקדם ואנחנו עדיין בתוך החלום הזה. לא יודעים מה יהיה. אולי כשהכל יירגע, וצה"ל ומדינת ישראל יעשו את העבודה".
איזה מסר תרצו להעביר לקוראים?
"אנחנו רק רוצים להודות לעם ישראל על ההתגייסות הרבה. זה מוכיח כמה העם שלנו מאוחד וחבל שהמדינה פחות פועלת בנושא".
