"אני בוחרת להוביל את החיים שלי למקומות טובים ולא אהיה במקום הקורבני של החלש", כך אומרת השבוע וובעלם מקונן (46), אשת חינוך ומאמנת אישית מפתח־תקוה, שמאחוריה כבר ארבעה ספרים שכתבה (החמישי נכתב בימים אלה) וגישה מקצועית חינוכית שמסתכלת תמיד על חצי הכוס המלאה ועל היכולת לחולל שינוי אישי וחברתי.
קראו גם:
כיוצאת אתיופיה שעלתה ארצה בילדותה אחרי מסע רגלי ארוך שעבר דרך סודן היא חוותה גילויי גזענות בכל צעד ושעל בחייה בישראל, אבל תמיד ידעה לנטרל רעשי רקע שליליים ("למרות שגם אני בן אדם עם רגשות") ולחפש את הטוב והמאחד. כיום היא מתמקדת באימון אישי ובכתיבה ונהנית מכל רגע.
"פיתחתי אסרטיביות"
וובעלם, נשואה ואם לתהילה (11) ורועי (10), נולדה בכפר קטן באתיופיה ועלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1984 בהיותה בת תשע. אחרי שהות קצרה בקריית גת הגיעה המשפחה לפתח־תקוה והיא למדה בבית הספר ישורון. "הייתי תלמידה טובה ומאוד אהבתי ללמוד", היא נזכרת. "השפה לא הייתה פשוטה אבל הייתה לי מוטיבציה גדולה להצליח".
עוד בנעוריה גילתה וובעלם מעורבות חברתית ונהגה להרצות במוסדות חינוך שונים בעיר על סיפור חייה והמסע שעברה, וזאת במטרה לקרב לבבות ולהכיר את השונה. אחרי שסיימה את לימודיה במגמת כלכלה ומשאבי אנוש היא עשתה שירות לאומי ששינה את חייה.
"הדרכתי בני נוער שהגיעו ממשפחות הרוסות", היא משחזרת. "ראיתי שיש לי גישה אליהם ואפשרות להשפיע על חייהם. ממש התאהבתי בזה ובתחושת הסיפוק שזה נתן לי. בנקודה הזאת נולד החלום שלי להיות אשת חינוך".
מה עוד למדת על עצמך באותה תקופה?
"הגעתי מתרבות יותר מנומסת ומכבדת, שנותנת מקום גם לאחר. הישראליות היא הרבה יותר מחוספסת ולאט-לאט הבנתי שצריך לפתח פה שרירים ועור עבה, שאסור להיות טוב מדי כי בחברה הישראלית כי זה נתפס כחולשה. פיתחתי אסרטיביות שמשרתת אותי עד היום יחד עם הערכים שעליהם גדלתי".
אחרי השירות הלאומי היא למדה תואר ראשון בחינוך הלא פורמאלי, תואר שני במינהל חינוך והוצאת תעודת הוראה, ותואר שני נוסף בייעוץ חינוכי. את הלימודים היא מימנה באמצעות עבודות מזדמנות ואף הספיקה בהמשך ללמוד אימון אישי, משפחתי, חברתי ועסקי.
אחרי שעסקה בהוראה והייתה יועצת חינוכית וקצינת ביקור סדיר ברחובות וראש העין, היא התפנתה לכתוב ספרים שעסקו בחוויותיה האישיות ובאנשים בחייה. הספר הרביעי, שיצא לפני כשנה ונקרא "מילות הקסם של רועי", עוסק בהתמודדות עם פחדים של ילדים בנושאים כמו חלומות רעים, חושך, מפלצות, מוות, מקומות סגורים ועוד. הספר, כך נדמה, רלוונטי במיוחד בתקופת הקורונה.
איך נולד הרעיון לכתוב את הספר?
"משיחות עם הבן שלי רועי, ששיתף אותי בחוויות ובפחדים שלו, ואני שיתפתי אותו בחוויות דומות שאני עברתי. התקופה הנוכחית מלאה בחוסר ודאות וחשש מהלא נודע. השיטה שלי היא לבנות תבנית להתמודדות מוצלחת עם הפחדים, תוך לימוד כלים לעשיית שינוי בחשיבה באופן מעצים וחיובי".
כמאמנת אישית נתקלת בבעיות שקשורות לקורונה?
"כן, הגיע אליי ילד שסרב לצאת מהחדר שלו כיוון שחשש מהמחלה והפך לחרדתי. אימו פנתה אליי והתחלתי לאמן אותה שתעזור לו ושתהיה בשליטה. לאט-לאט הילד התעשת ויצא לסלון ובהמשך גם מחוץ לבית. בשלב מאוחר יותר הגיעו אליו גם חברים ויחד עם האמא הצלחתי להחזיר אותו לתפקוד נורמטיבי".
את כרגע בעיצומו של כתיבת ספר חמישי. במה הוא עוסק?
"הוא יקרא בשם 'התרופה הכי טובה בעולם' ויעסוק באיך ללמד ילדים להתמקד יותר בערכים של נתינה וכבוד ופחות בערכים של חומריות".
"לא גזירה משמים"
כשמדברים על קהילת יוצאי אתיופיה בישראל הפיל שבחדר הוא תמיד נושא הגזענות, שפושה בחברה הישראלית. "תראה, זה משהו שכל אחד בקהילה חווה כבר בגיל צעיר", היא אומרת. "אני זוכרת שכבר בילדות שינו לנו את השמות ופתאום הפכתי ל'מרים'. בשנים הראשונות לא היה לי את הכוח להילחם והייתה סוג של קבלה פסיבית. בגיל 17 הלכתי עם אמא שלי למשרד הפנים והשארתי רק את וובעלם.
"אולי המקרה הכי קשה קרה כשהייתי תלמידה ויום אחד נסעתי באוטובוס. ראיתי אישה מבוגרת וקמתי כדי לפנות לה מקום. נענתי על ידה בתגובה הבאה: 'אני לא רוצה לשבת במקום שלך כי לכם השחורים יש מחלות'. הייתי משותקת לגמרי. באתי מהמקום הכי מכבד ומהערכים שספגתי בבית וקיבלתי ממנה סוג של חבטה לפנים. גזענות קיימת בכל מקום אבל היא תלויית אישיות ולא גזירה משמים. הספר השני שלי, 'ילדה כהה, ילדה בהירה', מדבר בדיוק על הנושא הזה ומתבסס על החוויות של הבת שלי".
נתקלת בתופעות דומות גם באקדמיה?
"לצערי זה קיים בכל מקום ולאורך כל הדרך. אצל חלק מהאנשים קיימת התפיסה שאם אתה אתיופי עם צבע עור שחור, אז אתה לא מקצועי. למדתי לגמד את הדברים השליליים ולהעצים את הדברים החיוביים. אני לא נותנת לזה לעצור אותי ומשקיעה פי שלוש יותר מאמץ כדי להיות הכי טובה בכל מה שאני עושה.
"חבל שהרבה אנשים לא מאמינים ביכולת או במקצועיות של בני העדה. ניגשתי למשל הרבה פעמים למכרזים עבור תפקידים בכירים כמו מנהלת בית ספר. באיזשהו שלב גיליתי שלמרות שאני עומדת בכל הקיטריונים, אין סיכוי שאתקבל אז ירדתי מזה".
נתקלת ביחס כזה גם מצד מטופל?
"לא, לפני שאני נפגשת עם מטופלים אני עושה שיח מקדים ומסבירה להם שאני לוקחת אנשים שמוכנים לעשות שינוי ויודעים שהם צריכים להשקיע בכך. לפעמים הקשר נעצר כבר בשלב הזה ולפעמים זה נמשך עד השינוי".
חווינו פה מחאות לא פשוטות מצד יוצאי אתיופיה. החברה הישראלית יכולה להשתנות?
"אומרים שלטנגו צריך שניים. גם הקהילה עצמה וגם החברה הישראלית בכללותה צריכות לעבור שלב. יש פתגם באמהרית שאומר: 'למי שלא יודע, גם המישור הוא ג'ונגל'. הכוונה היא שכל הדעות הקדומות נובעות מחוסר ידע. הקהילה צריכה לבוא ממקום של כוח מחשבתי ולא פיזי כי אלימות לא פותרת כלום. ברגע שנתחבר ונכיר האחד את השני ונחשף האחד לעולמו של השני, החיבור יהיה הרבה יותר טבעי".
לסיום, חשבת פעם על מעבר לפוליטיקה?
"לא, פוליטיקה זה לא בשבילי. אני רוצה לשנות את העולם בדרך שלי, שהיא במגע ישיר עם אנשים. החלום שלי הוא להתפתח כמאמנת אישית שעובדת בבתי ספר עם צוותים חינוכיים וללמד שהגישה לבני הנוער צריכה לבוא ממקום ערכי ומעצים".
