"אור גדול בקע ממך, שאינו מפסיק לרגע, ומקרין חום, אהבה ואכפתיות. כל אחד זכה לקבל מהאור שאצרת בתוכך ופרץ החוצה. אמא שאהבת בטירוף, בעל שהיית לו רעייה אוהבת וחברה נאמנה, ילדים שנתת להם מכולך, חברות אמיתיות שידעת להשיב אל לבבן חום ותמיכה חסרת גבולות. אהבת את כל מה שהחיים יודעים לתת, ידעת לראות את יופיים, לקחת בהם חלק, לצלם-לצלם-לצלם, לשלוח-לשלוח-לשלוח... תיעדת כל פסיעה שלך, כאילו ידעת שימינו ספורים".
קראו גם >>>
כך הספידו השבוע את טני בנש, גננת הצהרון של גן "עגור" ברעננה, שנפטרה בחמישי שעבר ממחלת הסרטן והיא בת 51 בלבד. היא לקתה במחלה לפני כתשעה חודשים, נותחה, עברה טיפולים, אך הסרטן התפשט והכריע אותה. במותה הותירה את בעלה רונן, ילדיה ירדן (25) ותומר (22) ואמה יולנדה, שהגיעה לארץ מברזיל וסעדה אותה בשלושת החודשים האחרונים לחייה.
קראו גם:
"ניצוץ בעיניים"
טני עבדה במשך שנים כמחנכת כיתה א' ולפני כ־15 שנה עברה לגן יול"א. "היא תמיד שיתפה אותי בעשייה שלה בגן עם ניצוץ בעיניים", מספרת המדריכה הפדגוגית רינה לוין, שליוותה את טני בתשע השנים האחרונות. "היה בינינו קשר אישי ומיוחד, מעבר לעבודה. היא נהגה לשתף אותי בסיפורים על משפחתה שכל כך הייתה גאה בה. היא הייתה אהובה על כל הסובבים אותה, כולם נשבו בקסמה. אישה יפה, מיוחדת במינה, עם נתינה אינסופית ואהבה לזולת, מלאת אנרגיות, חיוכים ושמחת חיים".
"היא הייתה גננת מקצועית מאד ואישה חמה", מעידה עליה מנהלת גן "עגור" רוני נחושתן־גניס, שעבדה לצדה של טני בחמש השנים האחרונות. "זה לא היה רק שיתוף פעולה במסגרת העבודה. זו הייתה חברות. את ישיבות הצוות אירחה תמיד בביתה. היא הייתה אדם של נתינה. זוכרת את ימי ההולדת של כולם. כולה לב ענק, תמיד רצתה לעזור, לפרגן. הילדים בגן אהבו אותה מאוד. היא אהבה לשיר ולרקוד איתם, הביאה שמחה ואור לגן. תמיד קרנה מאושר. הייתה בקשר טוב גם עם ההורים, שוחחה איתם ושיתפה אותם. מאז שחלתה היא נעדרה מהגן. ילדים רבים שהתחנכו אצלה בשנה שעברה היו תמיד שואלים אותי: 'מתי טני תחזור?'"
טני התגוררה במרחק הליכה מהגן בלב הפארק. באחד הימים, למרות מחלתה ובניגוד להנחיות, הגיעה לביקור בגן והצטלמה עם הילדים. "בתחילת השנה היא עזרה לי לפתוח את הגן", מספרת המנהלת רוני, "קשה לעכל שהיא איננה. היא כל כך חסרה לנו. אני כבר מתגעגעת".
השלימה עם המוות
רחלי עינת הייתה מאמנת הספינינג של טני כמעט מיומן הראשון במועדון "הולמס פלייס רננים", לפני כ־18 שנים. "זה היה הבית השני שלה. היא לא הייתה מפסידה אף שיעור, מרתון או אירוע חברתי. בשבילה זו הייתה מסיבה, קרנבל. כולם הכירו אותה, תמיד מחייכת. היא הייתה אצלנו מותג.
"ב־1 במרץ חגגנו לה במועדון יומולדת 51. ארבעה ימים לאחר מכן היא הלכה להיבדק בעקבות כאבים שהקשו עליה לשבת על האופניים. מאז היא הפסיקה לבוא למועדון. "ליוויתי אותה מהיום הראשון לאחר שאובחנה מחלתה", מספרת המאמנת רחלי. "בתחילה הייתה אופטימית והאמינה שתבריא. כל הזמן הייתה אומרת לי: 'אני רוצה להבריא ולהמשיך לפַדֵל'. עודדתי אותה שתישאר אופטימית. אחר כך הייתה תקופה שאי אפשר היה להתקרב אליה. בתחילת נובמבר היא עדיין תפקדה, שלחה הודעות. כשהגרורות הגיעו לריאות היא סבלה מאוד, השלימה עם מותה, אולי אפילו חיכתה לזה, והחלה להיפרד. במפגש הלפני־אחרון היא נשמעה כאילו היא נפרדת ממני. כשאמרה לי 'אם לא אראה אותך יותר', השבתי לה: 'לא, זה לא יקרה'".
יומיים לפני שטני נפטרה, רחלי ביקרה אותה. "זו לא הייתה אותה טני שהכרתי. מכדור מרץ היא הפכה לאדם כבוי. הספקתי לומר לה שאני אוהבת אותה".
השעות האחרונות
מאיה חכם הכירה את טני לפני כארבע שנים באולם הספינינג. "זה המקום שבו היא הכי אהבה להיות בשעות הפנאי שלה. היא הייתה אישה מלאת אנרגיה, ברזילאית טיפוסית, הייתה רוקדת, משתוללת על האופניים, תמיד סחפה את כולם אחריה. אהבה את החיים, ניצלה כל רגע לטיולים ולזוגיות עם בעלה, אהבה לתעד הכל. היה לה לב ענק, נשמה טובה, היא הייתה אמא טובה ובת טובה. היא תמיד דאגה להתקשר לאמה בברזיל ולעדכן אותה בכל החוויות שלה".
לפני כחודש וחצי, כאשר חשה שסופה קרב, החלה טני להיפרד מכמה מחברותיה. "אף שבני משפחתה היו אופטימיים, היא הייתה יותר ריאליסטית, אחרי כל הסבל שעברה. ימים קשים מנשוא", מספרת חברתה מאיה. "לפני כשלושה שבועות ליוויתי אותה למדידת פאה ואז היא דווקא נשמעה לי אופטימית. יום לפני פטירתה, כשהייתה כבר מונשמת, ביקרתי אצלה. היא הייתה עדיין ערנית ובשליטה מלאה. היא אפילו ביקשה ממני לומר לה מה רמת החמצן שלה, לפני שנפרדנו היא אמרה לי: 'תלטפי אותי'. היה חשוב לה המגע, החום".
"גם בשעותיה הקשות אמרה שהיא רוצה לחיות", אומרת רינה לוין, "הלב כואב ומסרב להאמין שטני, שכל כך אהבה את החיים, איננה עוד. החלל שנותר בלב עצום".
