ב-7 באוקטובר, בשעה 2:00 לפנות בוקר, עם ירידת המים, אוריה ויובל כהן מתל אביב הבינו שהלידה קרובה. "הגענו לאיכילוב, ובשעה 6:30 בבוקר, כשהחלו הצירים, נשמעו פתאום אזעקות", מספרת אוריה.
"עברתי שוב ושוב למרחב המוגן שליד המעליות ובין לבין הייתי מחוברת לטלפון בתחושת מועקה ופחד. לא ידעתי איפה יש מחבלים ואם הם הגיעו למרכז. בשעה 15:00, כשמיכאל נולד, נכנסתי לניתוק מהסיטואציה. במשך יומיים הייתי באופוריה והכל מבחינתי עצר מלכת. לא נגעתי במסכים ונאחזתי ברגע. למרות שהאזעקות נמשכו ועל אף שרצתי עם מיכאל למרחב המוגן, אלה היו יומיים של אסקפיזם. בהמשך השמחה נמהלה בעצב והתחושות היו מעורבות, כמו שמרגישים ביום הזיכרון שמחובר ליום העצמאות".
על בחירת השם אומרת אוריה: "חשבנו לקרוא לו אביתר, אבל משהו במהלך 24 השעות של ה-7 באוקטובר גרם לי להבין שמיכאל זה שם של מלאך, ושהוא באמת הוא סוג של מלאך ששומר עלינו, לא סתם הוא נולד ב-7 באוקטובר".
מרגע ששבה הביתה, ההתמודדויות רק החלו. "המ"פ של בעלי, רס"ן משה לייטר ז"ל, נפל ב-10 בנובמבר בקרב בעזה. אחרי הברית יובל הצטרף לצוות שלו, תחילה בעזה, בהמשך במטולה. הייתי במשבר גדול, אבל כולם נרתמו לעזור - המשפחה, מתנדבות, חברים ושכנים. כל הבניין עזר לי באזעקות. הם ידעו שאני לבדי עם פעוט שרק נולד, עם יהלי בת השלוש ועם כלב, ובכל אזעקה צריכה לרדת שלוש קומות אל המקלט. אני לקחתי את הבת הגדולה, שכנה לקחה את התינוק בעריסה ושכן נוסף את הכלבה".
למרות התגייסות השכנים, הקושי היה עצום. "כשיובל חזר באחת ההפוגות הייתה לנו שיחה קשה", היא מספרת. "אמרתי לו, איך אתה עוזב אותי כשרק לפני שבועיים ילדתי? איך אתה עושה לי את זה? הוא אמר, 'אוריה, אני נלחם עם האחים שלי, הצוות שלי הוא משפחה', אבל כאישה אחרי לידה היה לי קשה לקבל את זה".
קראו גם:
הצטרפותו של מיכאל למשפחה היוותה "טיפת נחמה בימים כל כך כואבים", אומרת אוריה, "כל מי שרואה אותו אומר שהוא כל כך מיוחד, כל הזמן מחייך. הוא הביא בשורה והוכיח שגם בתוך תהום הכאב המטורף יש חיים ויש טוב".
ואיך יחגגו לו את יום ההולדת? גם זה, מסתבר, לא פשוט. "תהינו אם לשנות את תאריך יום ההולדת כדי שנוכל לחגוג מבלי להרגיש ייסורי מצפון ב-7 באוקטובר. חגיגה לא נוכל לעשות, אבל נציין את היום בצורה צנועה, באירוע משפחתי מצומצם".
