אולימפיאדת טוקיו הסתיימה אמנם לפני כשבועיים, אבל ההד הנרחב, בעיקר בגלל ההישגים חסרי התקדים של המשלחת הישראלית, יילוו אותנו עוד זמן רב.
אחד האנשים הפחות מוכרים במשלחת הישראלית הוא הפיזיותרפיסט הבכיר, אדם בדיר, מכפר קאסם, שהיה צמוד לאלוף האולימפי בהתעמלות מכשירים, ארטיום דולגופיאט, שאיתו הוא חלק רגעים בלתי נשכחים.
אחרי שהמשלחת שבה ארצה והפסטיבל התקשורתי סביב המדליסטים מעט נרגע, הוא מספר על העבודה השקטה מאחורי הקלעים, משמעות ההמנון והדגל עבורו, הדו־קיום בין ערבים ליהודים במדינה, הרגע המשפיל שחווה באולימפיאדת בייג'ינג בגלל מוצאו הערבי, הקליניקה שפתח בתל אביב והאם נראה אותו גם באולימפיאדה הבאה.
ארטיום ואני
בדיר (43), נשוי ואב לשניים, החל את דרכו המקצועית כהייטקיסט בחברת פרטנר, אבל הרגיש שמשהו חסר. הוא למד בהמשך פיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב והפך עם השנים למומחה עולמי בתחומו. "טוקיו הייתה האולימפיאדה הרביעית שלי", הוא מספר.
"כפיזיותרפיסט בכיר אתה עובד עם כל המשלחת, אבל בפועל אני מלווה כבר 10 שנים את נבחרת התעמלות המכשירים באופן צמוד. בשוטף טיפלתי ב־12 ספורטאים שייצגו עכשיו את ישראל, אבל הפוקוס שלי הפעם היה בעיקר על ארטיום".
מה זה אומר פיזיותרפיסט בכיר?
"היו לי שלושה תפקידים עיקריים בכל מה שקשור לארטיום. הראשון זה למנוע פציעות, לעשות לו מתיחות, טיפולים יומיים ולהוריד את העומס מהרגליים שלו.
"השני התמקד בצד המנטלי, ממש להיות אח גדול, להקשיב לו ולעזור לו עם החיבור למאמן. השלישי זה להיות איתו בזמן התחרות, ממש צמוד למשטח, שאם חלילה הוא יפצע, לטפל בו נכון וללוות אותו עד שהוא מסיים את התרגיל בשלום".
איך ארטיום בתור אדם וספורטאי?
"אני חושב שהכל נאמר ונשמע עליו בשבועיים האחרונים. מדובר באיש מאוד צנוע, ספורטאי אמיתי בנשמה, לא מאלה שמחפשים תהילה או פרסום. צריך להבין שהמקצוע שלו הוא אחד משלושת עמודי התווך של האולימיפאדה: אתלטיקה, שחייה והתעמלות מכשירים.
קראו גם>>
"מדינת ישראל תמיד שאפה להשיג מדליה באחד הענפים הללו, והניצחון של ארטיום הוא לא רק היסטורי, אלא הישג עצום מבחינת הגודל שלו. שנייה אחרי הזכייה שלו הוא אמר שהוא לא עשה תרגיל מספיק טוב. אצל אנשים אחרים זה היה אולי מזויף, אבל אצלו זה אמיתי לגמרי.
"פשוט כייף לעבוד איתו כי הוא מאוד ממושמע, שקט, לא מדבר על עצמו ונותן קרדיט לצוות שלו".
מה הרגשת ברגע הזכייה?
"הייתה התפרצות רגש מטורפת, המאמן שלו ואני פשוט בכינו. ארטיום היה המתעמל הרביעי בגמר מתוך שמונה. כשהמתעמל השישי סיים את התרגיל שלו הבנו שיש מדליה, אבל לא ידענו איזו.
"הקהל הישראלי כבר התחיל לחגוג, אבל מיד השתקתי אותו כי רציתי שיחכו לסוף. אני יכול לגלות עכשיו שכל הקמפיין כיוונו למדליה זהב כי ידענו למה ארטיום מסוגל.
"באליפות העולם, שהתקיימה בשטוטגרט ב־2019, היינו בטוחים שהוא יזכה במקום הראשון. אבל אז הגיע מתעמל פיליפיני משום מקום ולקח את הזהב. חזרנו עם מדלית כסף והיינו קצת מאוכזבים. הפעם הוא היה כל כך מפוקס שהייתי משוכנע שהוא ייקח את הזהב.
"מיד אחרי הזכייה הייתי איתו שעתיים בבדיקת סמים, כפי שעושים למי שלוקח מדליה אולימפית, ושם התחלנו לעכל מה קרה. אפילו ישנתי עם המדליה שלו כל הלילה".
מה הכוונה?
"בגלל הקורונה שמרנו על ארטיום. כל מי שהיה סביבו גר במעין קפסולה שאף אחד לא נכנס אליה, ושם גם טיפלתי בו. בגלל שהייתי חדר לידו הוא נתן לי לשמור על המדליה. כשארטיום חזר ארצה התמקדתי בספורטאים האחרים שנשארו להתחרות".
ההמנון ואני
אחד הדברים שמסמלים אולי יותר מכל את החיבור של בדיר למדינה התרחש כשארטיום עמד על הפודיום והתקווה התנגן ברקע. בדיר, אם תהיתם, התרגש עד דמעות ושר את ההמנון הלאומי עם טוויסט קטן משלו.
מרבית הספורטאים הערבים שמייצגים את המדינה בדרך כלל שותקים כשההמנון מנוגן. מה שונה אצלך?
"אנשים מכירים את העמדה שלי. אני מכבד את הדגל ואת ההמנון בלי קשר אם הם מייצגים אותי או לא במשפטים ובסמלים מסויימים. הרי יהודי אמריקאי רץ עם הדגל האמריקאי ושר את ההמנון כשהוא זוכה במדליה.
"אז אם אני חי במדינת ישראל, אני צריך לכבד את הדגל, גם אם הניואנסים ההיסטורים לא כל כך מתחברים אליי. מצד שני, כולם מכירים את ההיסטוריה של כפר קאסם והטבח הנורא שקרה ב־1956, אבל אני אדם שמסתכל קדימה".
מה הטוויסט שלך במילות ההמנון כשאתה שר אותו?
"אני לא שר נפש יהודי הומייה, אלא משהו אחר. חוץ מזה אני שר הכל".
מה אתה שר במקום?
"אני שר נפש אדם הומייה. לדעתי התקווה נכתבה כדי להרים את האנושות ולא רק את היהדות".
עברנו לא מזמן מלחמה עם מהומות קשות, שפגעו מאוד במרקם העדין בין יהודים וערבים. איך זה השפיע עליך?
"היה לי קשה מאוד כי אני איש של שלום, שמצליח במדינה ומשרת אותה. אני חושב שדווקא תקופת הקורונה הבליטה את החשיבות של החברה הערבית והייחוד שלה. מה שקרה בזמן המלחמה היה מיותר משני הצדדים. חלק מהאירועים התרחשו ממש ליד הבית שלי וזה לא היה נעים.
"פתאום הייתי צריך לענות על שאלות מאוד קשות, גם מצד הבן שלי שהוא סטודנט באוניברסיטה בבאר שבע. האבטחה שם התייחסה לערבים בצורה מאוד חשדנית ובעייתית והדברים חלחלו".
הקב"ט ואני
בחיי היום יום מפעיל בדיר קליניקה יוקרתית בבעלותו ברמת החייל בתל אביב, שבה הוא מעסיק כ־30 עובדים יהודים וערבים.
"כשירו טילים על תל אביב בזמן המלחמה, העובדים הערבים שגרים בכפר קאסם ובטייבה הציעו לארח את חבריהם היהודים", הוא מספר. "מנגד, כשהתחילו המהומות והיה חשש לפגיעה בערבים, העובדים היהודים היו אלה שהציעו עזרה לחבריהם הערבים.
"באופן אישי אני מעדיף תמיד להסתכל על הטוב ולמחוק את הרע, זו לא קלישאה. מי שגורר אותנו למהומות, משני הצדדים, הוא זה שצריך להתבייש. אני שמח שעכשיו נשמעים קולות חדשים כמו של רע"ם או של השר עיסאווי פריג', שלא רק מדברים על דו־קיום אלא לוקחים חלק פעיל בעשייה השלטונית".
נתקלת פעם בגילויי גזענות בנבחרת?
"פעם אחת, בנסיעה הראשונה שלי באולימפיאדת בייג'ינג ב־2008. הייתי מהאחרונים שהיו אמורים לחזור ארצה עם המשלחת הישראלית, אבל אחד המאמנים קיבל התקף לב. נשארתי איתו בבית חולים בסין במשך שבוע וממש מנענו מצב קטסטרופלי.
"בטיסה חזרה ארצה טסתי לבד עם אל על, שהתעקשה להעביר אותי בדיקה ביטחונית מחמירה במיוחד. אמרתי לקב"ט אז: 'אין לכם בושה'. הוא היה בחור מראש העין, שכן שלי. הרגשתי כל כך מושפל. היום הנהלים קצת השתפרו".
איך מתייחסים בכפר קאסם לעובדה שאתה מייצג את המדינה באולימפיאדות?
"אתה צריך להיכנס לפייסבוק שלי ולראות את הפוסטים כדי להבין. כולם גאים ומפרגנים וזה מחמם את הלב".
יצא לך לשוחח עם אנשים במשלחות שאין להן יחסים דיפלומטים עם ישראל?
"ברור, אפילו עם האיראנים. כשאנשי האבטחה שלהם לא מסביבם הם לוחצים לנו את היד. יצא לי גם לטפל במתעמלים ממצרים, אלג'ריה וטוניס. הרבה משלחות ניגשות אליי כדי לקבל עזרה, גם בגלל המוניטין שלי אבל גם בגלל שיש משהו מאחד בספורט".
לא בטוח שהג'ודוקא האלג'יראי, פתחי נורין, שהחליט לפרוש מהמשחקים כדי לא להתחרות נגד ישראלי, היה מסכים.
"בספורט שכולל מגע יש המון שואו לקהל, בניגוד להתעמלות. אני יכול להגיד לך שהפוליטקה לא מעניינת את הרוב המכריע של הספורטאים".
לסיום, נראה אותך באולימפיאדה הבאה בפריז?
"אני לא יודע. אני מאוד אוהב את מנכ"ל הוועד האולימפי, גילי לוסטיג, ואת מנהל היחידה לספורט הישגי בוועד האולימפי, דני אורן, שאני מחובר אליהם בנפש ויכול להיות שאתייעץ איתם. החלום שלי היה לעזור למתעמל להיות אלוף אולימפי והגשמתי את זה.
"חלום נוסף הוא לראות ספורטאי ערבי מביא מדליה למדינה. אני צריך להחליט ביני לבין עצמי אם יש לי את הכוחות להמשיך, למרות שזה כן קוסם לי. אבל יש לי את הקליניקה שלי ואני רוצה להמשיך לפתח אותה. אחליט בחודשים הקרובים אם להמשיך או לא".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
