מי שרוצה להבין היכן החלה ההדרדרות של מועדון הפועל פתח־תקוה צריך ללכת רבע מאה אחורה, ל־1996. או אז רכש את המועדון איש העסקים מאיר שמיר מהסתדרות הפועלים ונראה היה שהמלאבסים בדרך לשחזר את תור הזהב של הקבוצה בסוף שנות השמונים (אז סיימו חניכיו של המאמן אברהם גרנט סגני אלופה שלוש פעמים).
3 צפייה בגלריה
אוהדי הפועל פתח תקוה
אוהדי הפועל פתח תקוה
אוהדי הפועל פתח תקוה
(צילום: אורן אהרוני)
קראו גם:
היה גם מי שפינטז על תואר אליפות ראשון מאז הקבוצה הגדולה בתולדות המועדון בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, שזכתה בחמש אליפויות ברציפות. אלא שלשמיר, מתברר, היו תוכניות נוספות, שכללו רווחים גם מעסקי נדל"ן. בתביעה שהוגשה לאחרונה לבית המשפט המחוזי מרכז על ידי עו"ד ליאור דגן, שהיה בעבר מפרק הקבוצה, הוא טוען כי לשמיר אחריות אישית לריסוק מועדון הכדורגל.
בין אם שמיר אחראי ובין אם לאו, דבר אחד בטוח: מאז עזיבתו המועדון נמצא בצלילה, והאוהדים שהפכו לבעלים מתקשים להשתלט על המצב. מאמנים מתחלפים בתדירות גבוהה מדי, הסגלים משתנים ללא הפסקה והשורה התחתונה נראית רעה מאוד. גם ההגעה של אייל ברקוביץ' לא מוכיחה את עצמה עד עכשיו, והדרך לליגה א' מעולם לא הייתה קצרה יותר. ואולי קלמי סבן, שמונה בשבוע שעבר למאמן במקום חיים שאבו יהיה המושיע. אשרי המאמין.

עולה ויורדת

"מתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת היו להפועל פתח־תקוה זכויות שימוש בלתי מוגבלות בזמן וללא תמורה באצטדיון האורווה שהתשתרע על 64 דונם וכלל אצטדיון כדורגל ומתחם אימונים", נטען בכתב התביעה, שהגיש עו"ד דגן נגד שמיר. "באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת זיהה מאיר שמיר הזדמנות עסקית (ושינוי ייעוד לבניית 600 יחידות דיור) בהיקף כספי של כמיליארד שקלים". לטענת עו"ד דגן, שמיר לא דאג לאצטדיון חלופי והביא את המועדון למצב של חדלות פרעון.
ב־2002 שמיר עזב את הפועל פתח־תקוה, אבל נשאר הבעלים על הנייר. הקבוצה המשיכה לדשדש עד שירדה בעונת 2006־2007 לראשונה מזה 23 שנה לליגה השניה. כעבור שנה בלבד היא עלתה בחזרה לליגת העל, אבל ב־2011 הגישה לבית המשפט בקשה לפירוק/חדלות פירעון. היא פתחה את עונת 2011־2012 במינוס 9 נקודות וירדה שוב ללאומית, עלתה שוב בעונת 2012/2013 וירדה לאחר עונה אחת בלבד. הדשדוש בליגה הלאומית, החובות הבלתי נגמרים והחלטת בית המשפט להעזיב את הבעלים דורון גלנט פלוס הפחתת 11 נקודות בגלל ניהול כלכלי בלתי תקין בעליל, היו, כך התברר, רק הפרומו להתרסקות של המועדון שנמצא כיום כפסע מליגה א'.
"מאז 2002 ועד 2016 בעלים התחלפו כמו גרביים", אומר אוהד שרוף של הקבוצה, שמעדיף להישאר בעילום שם. "כל מי שהציץ נפגע, וכל מי שחלם להחזיר עטרה ליושנה גמר בבית המשפט או בניתוק טלפונים והתנערות מוחלטת מהמועדון. אנחנו לא בית"ר ירושלים או הפועל תל אביב עם 15 או 20 אלף איש שצובאים על הגדרות, אבל ה־5,000 שלנו מספיק אגרסיביים כדי לסלק את מי שאנחנו לא רוצים, בין אם זה מגיע לו ובין אם זה סתם בגלל שאי אפשר להתנהל מולו".
את תגובת שמיר לא ניתן היה להשיג.

אוהדים מפוצלים

ב־2016 החליט שחקן העבר ניב טל לעשות מעשה בהתנדבות: להעביר את השליטה במועדון לאוהדים, ובכך לחקות את המודל של הפועל קטמון שקמה מהריסותיה של הפועל ירושלים (בינתיים שתי הירושלמיות האדומות התמזגו והקבוצה המאוחדת בדרך לליגת העל). טל, שהתחיל את המיזם עם פחות מ־20 איש, הצליח בגדול ונראה היה שנמצאה הדרך להחזיר עטרה ליושנה.
3 צפייה בגלריה
"התפקיד שלי הוא לעזור למאמן". ניב טל
"התפקיד שלי הוא לעזור למאמן". ניב טל
"התפקיד שלי הוא לעזור למאמן". ניב טל
(צילום: סער כרמלי, הפועל פ"ת)
כך קרה שלאורך השנים הוא החל במכירת מניות של המועדון לאוהדים. כלומר, אם שילמתם אז 1,000 שקל, הייתם חלק מהעמותה, כולל מהוועד המנהל שמושך בחוטים. אלא שטל לא לקח בחשבון שאותם אוהדים הביאו איתם דעות שונות, וכל אחד משך לכיוון שלו. בפועל חל פיצול בין האוהדים, וזאת בשעה שהמועדון התנהל בלי גב של בעל בית ועם תקציב מינימלי בלאומית.
טל האמין שמועדון שמבוסס על אוהדים צריך לבנות תוכנית לטווח ארוך ולאמץ את המודל של בית"ר תל אביב/בת ים עם כשרונות צעירים. בדרך זו, הוא סבר, תהיה קבוצה נחמדה שתשרוד בלאומית, ובעזרת כשרונות צעירים שישתפשפו היא תחזור לליגה הבכירה, כשעל הדרך תמשוך ספונסרים שיצטרפו.
הבעיה היא שבהפועל אין הלימה בין הרצוי למצוי. חברי הוועד המנהל התחלפו כל עונה והרחשים מהקהל לא נפסקים. טל מינה כמאמן את עמיר נוסבאום (שעושה בימים אלה עונה נפלאה עם בית"ר תל אביב/בת ים), ועם שני מיליון שקל ברוטו שכר שחקנים (שגורדו מכל מקום אפשרי) יצא לדרך.
נוסבאום השיג אשתקד 42 אחוזי הצלחה וגירד את הפלייאוף העליון, אבל יצא מהמושבה בליווי משטרתי עם טל, שעוד ניסה לעמוד על הרגליים האחוריות. אלא שהעליהום על נוסבאום היה גדול מדי וכלל קללות, יריקות, אבנים ושיימינג בפורום האוהדים. הקהל דרש להביא את מסאי דגו במקום נוסבאום ובמחזור ה־21 קיבל את מבוקשו.
בהיעדר יד מכוונת ובמציאות בה כל אחד בוחש בקדירה, הפך דגו לחזות הכל וקיבל קארד בלאנש לעשות את הדברים כראות עיניו. עם שכר של 24 אלף שקל נטו בחודש, הוצאות מגרש של מיליון שקל בשנה על מתחם האימונים בסירקין ושימוש באצטדיון המושבה, דגו דשדש ובסוף העונה שעברה בקושי שרד בליגה. זה לא מנע מהאוהדים לצאת בעונה הנוכחית עם הסלוגן: "ליגת העל זה תלוי בנו". משפט שאפילו דגו השאפתן לא קיבל ברוח טובה.
"נכון שאנחנו יכולים להשתדרג ולעלות מדרגה מהעונה שעברה", אמר לחברי העמותה, "אבל אל תיצרו רף ציפיות מוגזם מדי". הם נשארו בשלהם ורצו תוצאות כאן ועכשיו. שחקנים הגיעו, אחרים שוחררו, דגו התחמש באנליסט, התקציב גדל לשלושה מיליוני שקלים ברוטו. ניב טל, זוכרים? הוא ראה איך העמותה ודגו רצים מהר מדי בדרך להיתקל בקיר, אבל לא היה לו את הכח להושיע. דגו פתח את העונה הנוכחית בצורה מביכה. שבעה הפסדים בעשרה משחקים וגם הוא, מאמן מבטיח שבעמותה חשבו שהוא קוסם, הלך הביתה.

ברקו טיים

במקומו הונחת שם מבטיח אחר, חיים שאבו, עד לתחילת העונה עוזר המאמן של רוני לוי בבית"ר ירושלים. "מאוד רציתי להגיע למועדון כמו הפועל פתח־תקוה", אמר שאבו, "אבל אף אחד לא רוצה לקבל קבוצה בתחתית. אם המצב לא היה טוב, לא היו מפטרים את המאמן ולא היו פונים אלי. אני מטבעי אחד שכל החיים נלחם. תמיד היו לי קבוצות ללא תקציבים גבוהים והצלחתי לייצר יש מאין. אני לא יודע עד כמה בהפועל צריך לייצר יש מאין, אבל הגעתי לקבוצה במצב מאוד קשה וצריך לייצב את המערכת בקטע המקצועי. בימים הספורים שלי במועדון אני מנסה למצוא את האיזון. צריך לחבר איזה ניצחון או שניים כדי שזה ייתן לנו אמונה בדרך".
אלא שתוך כדי העבודה של שאבו הציגה הפועל את אייל ברקוביץ' כאחראי על הצד המקצועי של המועדון, זה שאמור לחלץ אותו מירידה לליגה א'. ברקוביץ' הגיע ברעש גדול ומיד קיים מסיבת עיתונאים שהזכירה מופע סטנדאפ. "כולם יודעים שהפועל פתח־תקוה לא נמצאת במקום שהיא צריכה להיות", אמר. "ביחד ננסה להחזיר את הקבוצה לימים היפים. אני חושב שבמועדון הזה יש שלושה דברים שבגללם באתי לכאן. 1) זה מועדון גדול עם מסורת. 2) האנשים שנפגשתי איתם הם חיוביים ומסורים. 3) למרות המצב המקצועי הקשה ראיתי דברים חיוביים. יש פה מתקן יוצא מהכלל, רמה טובה והכי חשוב - יש כאן מועדון.
3 צפייה בגלריה
אייל ברקוביץ'
אייל ברקוביץ'
אייל ברקוביץ'
(צילום: עוז מועלם)
"כשהגעתי לפה אמרתי לעצמי שיש לי הרגשה שבעוד שנתיים-שלוש הפועל פתח־תקוה תגיע לאן שהיא צריכה להגיע. כמובן שצריך בשביל זה סבלנות וקצת כסף. אני חושב שברמות האלו כסף לא הכי משפיע. גם אם נביא מיליון דולר, שחקנים מליגת העל לא רוצים לבוא לפה. צריך ארגון מסודר ויש אותו.
"זה הכל במשותף עם האוהדים, שהם חלק בלתי נפרד מהמועדון. מה שאנשים לא יודעים הוא שהם תורמים הרבה מאוד כסף. ברגע שהם תורמים, מי אני שאגיד שהאוהדים בצד. הכסף כרגע לטעמי הוא פחות חשוב". ברקוביץ' קינח ב"אמרו לי שהדרך לנבחרת עוברת בפתח־תקוה", משל היה דרור קשטן או אברהם גרנט.
הקוסם טען לאורך כל השבועות האחרונים שעל פי ההסכם שלו עם העמותה, הוא לא יכול למנות את אחיו ניר למאמן, אבל זה לא מנע ממנו בינתיים לפטר בשישי האחרון את שאבו שבחמשת המשחקים האחרונים השיג ניצחון אחד שלושה הפסדים ותיקו. הפועל סוחבת את כל הליגה הלאומית על הגב כשהיא רחוקה חמש נקודות ממקום מבטחים.
כרגע, ספונסרים רבים שתומכים במועדון מסרבים להפוך לבעלי הבית אחרי שראו מה היה גורלו של כל מי שניסה לקחת את העסק על הכתפיים. אוהדים מיואשים לגמרי, ברקוביץ' לא מצליח להרים את הספינה וליגה א' נראית קרובה מתמיד. אגב, בעניין הזה הדעות חלוקות. יש כאלה שבטוחים שירידה לליגה השלישית זה המזור של הפועל כמו שקרה לכפר סבא או הפועל ירושלים לפני כמעט עשור. אחרים בטוחים שזו שירת הברבור ושירידה לליגה א' דינה מחיקה ממפת הכדורגל כמו צפרירים חולון, שמשון תל אביב, הפועל יהוד והפועל לוד.

ואיזה מסכנים האוהדים

הזמר יואב יצחק: "שוב הפועל והצרות האלה? תשמע, אני אומר להרבה חברים שלי, אוהדים שרופים, שבכדורגל הכסף מדבר ובהיעדר משאבים קשה לשרוד. אני בטוח שכמה נצחונות ישאירו אותנו בליגה, השאלה מאיפה ואיך מביאים אותם. הלב כואב על מה שקורה עם המועדון, אבל אנחנו איתו באש ובמים. זה יהיה נורא שמועדון כזה גדול עם קהל אוהדים כזה אוהב ובמספרים של ליגת העל יפול לליגה השלישית, אבל אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מאשר להתפלל".
יורם ארבל: "מרוב עצב ותסכול הפסקתי לקרוא את המדור של הליגה הלאומית, זה פשוט נורא. אני יודע לאיפה הדרך הזו מובילה ואני חושב שאם זה יימשך ככה אנחנו נהפוך להיות מכבי יפו וחבל לי מאד. בשנים ההם של תחילת שנות השישים לא היתה טלוויזיה, אבל הייתה לנו קבוצה אדירה, זו היתה אימפריה שסיפקה שחקנים לכל הקבוצות ולאט לאט התרוקנה מנכסיה. כואב הלב. בדרך כלל קבוצות שהיו בליגה הראשונה כמו טבריה יבנה ראשון לציון חזרו לבינוניות ולא שבו. גם לנו יהיה קשה לחזור מליגה א'. אם אבא לא יכול לקחת את הבן שלו לראות קבוצה שאפשר להתגאות בה, הוא מאבד את הקשר. נראה לי שהפרק הזה עומד להסתיים, אלא אם יבוא בעל הון שינסה להחיות אותו".
בן מיטלמן: "יש אנשים שלוקחים ללב הרבה יותר ממני. זה עצוב. מועדון מפואר עם מחלקת נוער שהייתה גאוה. סבא שלי היה לוקח אותי לאצטדיון הישן ברחוב אברבנל ואבא שלי לקח אותי לאורווה מאז שהייתי ילד. הרכישה של האוהדים נטעה אופטימיות שנחזור למסלול, וזה לא קרה. חלון הראווה זה התוצאות, אז מה התוחלת של כל העניין אם אנחנו בדרך לליגה א'? אולי בסוף ניוולד מחדש בליגה ג', אבל המועדון הזה כבר שנים במצב עלוב. אני רוצה להגיד משהו על מאיר שמיר: הוא קיבל מועדון עם שורשים ומגרש ששייך לה, ועזב אותה שבר כלי. מחלקת נוער שהייתה מפוארת הפכה למפורקת ובלי אצטדיון".