במרכז אור יהודה, בין בתי הרכבת הישנים והמתפוררים, מאחורי חצר בית הכנסת המקומי, תוכלו למצוא שלט קטן ובלוי המקבל בברכה את פני הבאים למועדון האגרוף של כפפות הזהב. כבר שמזיזים את דלת הברזל הכבדה כדי להיכנס לתוך המקלט הצר והמאובק, אפשר לראות לאורך המדרגות את ההיסטוריה של האיש מאחורי המקום תלויה על הקירות, עם כתבות מהעבר, תמונות ספורטאים ובעצם, כל מה שקשור לעולם האגרוף.
קראו גם:
למועדון, שהקים מאפס המתאגרף האולימפי לשעבר במשקל נוצה, יעקב שמואל (52), שייצג את ישראל באולימפיאדת סיאול ב־1988 והיה רחוק קרב בודד ממדליה היסטורית, הוא מקדיש את 12 השנים האחרונות של חייו, אולי כדי למצוא את היורש שלו, כזה שיוכל להגיע לאולימפיאדה ולעשות את מה שהוא לא הצליח - לעמוד על הפודיום.
"הפסקתי להתלונן"
שמואל (52) ראה ושמע הכל בענף ויודע שהדרך לתהילה רצופה לא מעט מכשולים. לאורך הראיון הוא מנסה לשמור על אופטימיות ומאמין שיום אחד הכל עוד ישתנה לטובה. "מאז שפרשתי אני מקדיש את כל חיי לפתח ולטפח את ענף האגרוף בארץ", הוא מספר. "מגיעים אליי להתאמן מכל הארץ ובפרט מאור יהודה, אני גם עובד עם נוער בסיכון, חבר'ה שיוצאים קצת מכלל שליטה ומחזיר אותם לתלם.
"אני גם עובד עם המתאגרפים הכי טובים בארץ שמגיעים אליי כדי להשתפר ומשתדל לתת להם את מה שאני יכול מהידע שלי כדי לקדם אותם. אנחנו מועדון די ותיק ומנסים כבר 12 שנה להתפתח ולהתקדם".
אתה רואה מישהו שיכול לפרוץ?
"יש הרבה כישרונות, זה מצריך הרבה עבודה קשה ומשאבים, אבל אני אופטימי. כדי להגיע לזה חסר לנו הרבה דברים אבל בגדול הפסקתי להתלונן כי זה לא הכי עוזר לי. אם יבוא איזה ספונסר שיבוא לתמוך באחד הספורטאים שאני מטפח אשמח לשתף פעולה".
אז איך אתה מתחזק את המועדון?
"בזכות האהבה שלי לענף הזה, אני חי אותו כמעט 42 שנה".
וברמה הארצית איך אתה רואה את הענף כיום?
"כואב לי מאוד לראות את המצב. אין כיום ספורטאי שקרוב להשיג את הקריטריון האולימפי. אין לנו מתאגרפים שמייצגים אותנו בעולם ולכן גם לא מגיעה חשיפה בתקשורת. חבל שהענף הולך ודועך כי הוא היה צריך לפרוח, יש אליו יותר מודעות כי הוא הפך להיות יותר הובי מאשר ספורט".
"תמיד אופטימי"
היעדר החשיפה של הענף בתקשורת מציקה לו, אבל הוא לא מחפש אשמים. "זה ענף חלש בארץ", הוא מודה. "רואים את ההצלחות בג'ודו, למשל, בזכות זה כל המדליות. זה נתן לו פוש רציני, תמיכה כספית ומשך הרבה ספורטאים צעירים. באגרוף אין לנו את זה. כשחזרתי מהאולימפיאדה, הגיעו הרבה חבר'ה להתאגרף אבל זה לא התקדם כי אף אחד לא הביא תוצאות.
"לכן לא הייתה לזה המשכיות ואנשים הלכו לכיוונים אחרים וחלקם פרשו. מצד שני, משרד הספורט צריך לתמוך יותר בענף, והייתי עושה גם ניקיון כללי באיגוד האגרוף ומשנה את כל מה שקורה שם. לדעתי יש שם הרבה אינטרסים אישיים שפוגעים גם בספורטאים".
איך היית משכנע ילד לבוא ולעסוק היום באגרוף?
"יש הרבה ילדים שרוצים לבוא, הבעיה היא לא לשכנע. הילדים גדלים, ואחרי שמשתחררים מהצבא מתחילה הבעיה כי הם רוצים להתפרנס, רוצים מקצוע, והאגרוף לא נותן להם. רק מי שמגיע לאגרוף מקצועי הולך לעשות כסף וזה לגיטימי. אין בארץ את הסכומים שמחלקים באירופה, גם אין את כמות התחרויות. אולי יום אחד זה ישתנה, אבל כרגע זה לא עובד".
בשנים האחרונות הענף מתפתח לכל מיני כיוונים אחרים כמו MMA ואגרוף תאילנדי, מה אתה אומר על כך?
"זה לא מוציא את העוקץ. ענף האגרוף הוא הבסיס והכי פופולארי בעולם. באגרוף יש קרבות של 80 מיליון דולר וזה פערים לא פרופורציונאליים, הוא ימשיך לשמור על היוקרה שלו".
כשאתה מגיע לאליפות ישראל ורואה את מיעוט המתחרים מה זה עושה לך?
"יש כמה חבר'ה טובים, הלוואי והם יצליחו להתקדם, אני תמיד אופטימי, למרות שבעבר המצב היה הרבה יותר טוב בכמה דרגות. בתקופתי היינו מגיעים לכל טורניר בחו"ל וחוזרים עם מדליות. צריך לדעת איך לכוון נכון ואולי נחזור להצליח. אבל כל עוד ילדים צריכים לשלם מכיסם כדי לנסוע לתחרויות, כשלא לכל ההורים יש את היכולת הזאת, אי־אפשר להצליח וזה בעיה גדולה".
כשאתה מסתובב בעיר זוכרים לך חסד נעורים?
"אור יהודה זו עיר הולדתי ואני אוהב אותה. יש לנו תמיכה נרחבת שעושה טוב לכולם".
סימנת כבר יורש?
"אני לא רואה כיום מישהו שיכול להיות היורש שלי, אין מי שיכול להגיע לרבע גמר אולימפי. זה מאוד מעציב אותי כי אני רוצה שהענף הזה יעלה ויצליח".
משהו אופטימי בכל זאת לסיום?
"אמשיך לקדם את הענף ככל יכולתי כי אגרוף זה בדם שלי. אני חי אותו, אוהב אותו ומאמן באהבה. את כל הידע שצברתי לאורך השנים אני מנסה להעביר לספורטאים שלי עכשיו".
