את התאריך ה־8 בפברואר 2022 אלחנן שושני (28) מפתח־תקוה לא ישכח לעולם. למעשה, את החלק השני של אותו היום הוא כלל לא זוכר.
הוא סיים עוד יום עבודה כסגן מנהל סופרמרקט בקיבוץ בארות יצחק והתייצב למשמרת כחובש בארגון "איחוד הצלה", כפי שעשה בשלוש השנים האחרונות. הוא הספיק להיענות ל־12 קריאות של עזרה לאנשים, אבל זאת ה־13 שינתה את חייו כשפתאום הוא מצא את עצמו בצד השני של המתרס.
תאונת דרכים קשה שבה היה מעורב הותירה אותו במצב אנוש, בין חיים למוות. אחרי שפונה לבית החולים עם פגיעה רב־מערכתית, החל המסע המפרך שלו לשיקום חייו. אם הכל יתנהל כשורה, מעריכים הרופאים, הוא יחזור לתפקוד מלא בתוך מספר חודשים.
"סיפוק אדיר"
שושני, גרוש ואב לשניים, נולד, גדל וחי עד היום בשכונת הדר גנים. "תמיד עזרתי לאנשים", הוא מספר. "זה מגיע מהחינוך שקיבלתי בבית. התחלתי להתעמק בזה יותר בארגון 'ידידים', שעוזר לאנשים בדרכים בהחלפת גלגל, פתיחת רכב שננעל ועוד.
קראו עוד>>>
"בהמשך השתתפתי בקורס עזרה ראשונה בסיסי שנמשך ארבע שעות. עשיתי את זה כדי לרכוש ידע רפואי כי מאוד סיקרן אותי להציל חיים. בשלב הבא יצרתי קשר עם חבר באיחוד הצלה, שעדכן אותי על קורס חובשים שעתיד להיפתח בקרוב כי מאוד רציתי להעמיק את הידע שלי. ביקשתי ממנו לרשום אותי והשלמתי שם 180 שעות לימוד בסך הכל.
"הלכתי פעמיים בשבוע היישר מהעבודה. כשסיימתי קיבלתי מהארגון אופניים חשמליים ומכשיר קריאות והתחלתי לצאת לשטח".
באיזה מקרים נתקלת?
"הרבה מקרים של פציעות, אירועים לבביים ועוד. היו תקופות שהייתי יוצא ל־120 קריאות בחודש. כמי שהיה מגיע ראשון לזירה יצא לי לא פעם להציל חיים של אנשים".
אתה זוכר מקרה מיוחד כלשהו?
"היו הרבה כאלה. קיבלתי למשל קריאה בשבע בבוקר להגיע לרחוב סמוך לבית מגורי. בהתחלה נכתב כי מדובר בפציעה קלה של תינוק כבן שנה. תוך כדי שאני בדרך הקריאה השתנתה לפציעה קשה, ככל הנראה קטיעת אצבע. הגעתי לבניין המגורים ושמעתי צרחות מבעד לדלת.
"הרופאים והאחיות הגדירו אותי כנס רפואי. הדביקו לי שם של 'נס מהלך'. אני יודע מהניסיון שלי שתאונות מהסוג הזה נגמרות בדרך כלל במוות. חוקר תאונות הראה לי את הסרטון של האירוע ובאמת לא ברור לי איך שרדתי"
"כשנכנסתי פנימה ראיתי את האצבע של התינוק עם קטיעה חלקית. התחלתי בפעולות של עצירת הדם ועדכנתי את המשפחה שחייבים לפנות אותו לבית החולים כדי להציל את האצבע. הוא אכן פונה במהירות לפני שהגיע האמבולנס.
"אני זוכר גם מקרה טרגי של אדם שקיבל אירוע מוחי במהלך נסיעה והתנגש במשאית. כשהגעתי אליו ראיתי שהמדדים שלו לא טובים וההכרה שלו באה והלכה לסירוגין. לצערי הוא לא הספיק להגיע לבית החולים בזמן ונפטר".
מה זה עשה לנפש הידיעה שאתה מציל חיים?
"זו הרגשה אחרת, סיפוק אדיר שלצערי אין לי אותו היום. מי שלא עושה את זה, לא יכול להבין עד כמה זה ממלא אותך".
איזה תגובות קיבלת ממשפחות של אנשים שהצלת?
"אנחנו פחות מקבלים את הפידבק כי בדרך כלל אנחנו מגיעים ראשונים לזירת אירוע מתגלגל והמשפחה בלחץ. בהמשך מגיע אמבולנס ומפנים לבית חולים. לרוב המשפחות בקשר עם הרופאים והאחיות, ופחות עם מי שהגיע ראשון לזירה. מצד שני, יש גם כאלה שדואגים לאתר אותנו כדי להודות לנו, ויש כאלה שאפילו תורמים לארגון כלי רכב וציוד".
"לחץ ובהלם"
ביום שלישי, ה־8 בפברואר, השתנו חייו. "הייתי בשני אירועי החייאות", הוא מספר. "בשלב מסוים יצאתי לשתות קפה עם חברים וחיכיתי לעוד קריאות. בזמן ששתיתי קפה התקשרו אליי ממקום העבודה שלי בסופר ואמרו לי שמישהי התעלפה. ביקשתי לפתוח קריאה והתחלתי להתקדם לכיוון הסופר. אני זוכר שעברתי כמה רחובות, ואז נהיה לי בלקאאוט. התאונה עצמה הייתה בצומת שעריה".
מה סיפרו לך שקרה?
"שנכנסתי עם האופנוע שלי באוטובוס. הוא ירד מנתיב התחבורה הציבורית, ונכנסתי בחלון שלו עם הקסדה במהירות גבוה".
מאיזה פציעות סבלת?
"נגרם לי דימום מוחי, דימום בריאה, שברים בצלעות ושבר בירך. מי שראתה את התאונה בזמן אמת והגיעה ראשונה הייתה פראמדיקית איחוד הצלה בשם סיון משיח, שהייתה באזור במקרה. הבנתי שאיבדתי המון דם מהירך והיא התחילה לטפל בי עם חסם עורקים. בהמשך הצטרף אליה הפראמדיק אבי מרכוס. הייתי מורדם ומונשם במשך חמישה ימים. הגעתי לבית חולים בילינסון בזמן מהיר מאוד במצב אנוש".
עם היוודע דבר פציעתו הגיעו לבית החולים בני משפחה וחבריו הרבים באיחוד הצלה, שהפצירו בציבור להתפלל להחלמתו. "כולם היו בלחץ ובהלם ממה שקרה", הוא מספר. "ביומיים הראשונים לא היה ברור אם יש לי פגיעה מוחית או אם אוכל בכלל ללכת. ברשתות החברתיות של גורמי הרפואה בתחום שלנו כבר רצה שמועה שנהרגתי".
מה אתה זוכר כשהתעוררת מההרדמה?
"שהייתי קצת מסטול מכל הכדורים וההרדמות. בגדול הרגשתי בסדר חוץ מהרגל שמאוד כאבה. אושפזתי למשך חודש ושבוע, עד ששוחררתי הביתה. מכאן התחלתי מסע של טיפולי פיזיותרפיה שנמשך עד היום כדי להבריא את הרגל. הרבה זמן לא יכולתי לדרוך עליה. ממש הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש".
אתה זוכר את התחושות באותם ימים?
"התסכול הכי גדול היה בידיעה שאני מושבת ולא יכול להציל חיים כמו שהתרגלתי או לצאת לעבודה בבוקר. גם התיזוז בין כל הרופאים המומחים לא היה הכי נוח. עם זאת, אני מודה לבורא עולם שהציל אותי כי הייתי אמור להגיע אליו אחרי תאונה כזאת.
"הרופאים והאחיות הגדירו אותי כנס רפואי. הדביקו לי שם של 'נס מהלך'. אני יודע מהניסיון שלי שתאונות מהסוג הזה נגמרות בדרך כלל במוות. חוקר תאונות הראה לי את הסרטון של האירוע ובאמת לא ברור לי איך שרדתי".
"יהיה בסדר"
היום הרגל שלו משתפרת, והצפי שהוא יחזור לאיתנו בתוך מספר חודשים. "אני עדיין לא דורך עליה באופן מלא, אבל אני בדרך הנכונה", הוא אומר. "לצערי התפתחה לי דלקת ברגל ונאלצתי לעשות ניתוח נוסף של ניקוי והטרייה. אני עדיין במעקב כדי לוודא שהדלקת התרפאה".
אתה איש דתי. העובדה שניצלת מאירוע כזה חיזקה אצלך את האמונה?
"בוודאי, אין ספק. למרות שאני עדיין במלחמה יום יומית. אני זוכר שכשהייתי מאושפז היה בכל בוקר ביקור רופא. באחת הפעמים התבקשתי ליישר את הרגל ולא יכולתי. הרופא אמר לי שהרגל התקצרה, וכאן היה סוג של משבר אמונה. הפיזיותרפיסט שלי הרגיע אותי בהמשך ואמר לי שהכל יהיה בסדר".
כשתחלים באופן מלא תחזור להיות חובש באיחוד הצלה?
"אין ספק. אני מדמיין את הרגע הזה כל יום. אני לא יכול לחכות כבר עד שאחזור לעבודה שלי בסופר וכמובן להמשיך להציל חיים של אנשים".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
