"הפליטים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מלאכים משמיים שנפלו עליהם. הם כל כך העריכו את זה והרגשנו שהם צריכים אותנו", כך מספרת השבוע אולגה לייבוביץ' (46) שבימים כתיקונם משמשת כאחות אחראית אשפוז יום פנימי בבית החולים בילינסון, ולאחרונה שהתה במשך כשבוע בבוקרשט, שם טיפלה בפליטים מהמלחמה באוקראינה כחלק ממשלחת של בית החולים.
על הצוות שיצא עם אולגה נמנית גם ד"ר דניאלה ורונסקי (30), רופאה מתמחה במחלקת פנימית ה'. יחד הן ביקרו בארבעה בתי מלון אליהם הגיעו מאות פליטים יהודים מאוקראינה בעזרתה של הסוכנות היהודית, ובהם העניקו סיוע לחולים מסביב לשעון.
2 צפייה בגלריה
"צריכים תמיכה". מימין לשמאל: האחות אולגה לייבוביץ' וד"ר דניאלה ורונסקי
(צילום: מקסים דינשטיין)
"שמענו סיפורים מאוד קשים, לדוגמא על אנשים שהגיעו בלי התרופות שלהם, אנשים עם חרדה, דכאון ודאגה לקראת מה שיהיה, נשים צעירות עם ילדים קטנים שהבעלים שלהם נמצאים במלחמה ואין להן קשר איתם ועוד. אנשים סובלים ממש ובוכים", אומרת אולגה, ודניאלה מוסיפה: "אנשים מספרים סיפורים מזעזעים, בין היתר על נסיעה במשך שעות רבות באוטובוס, שלא עצרו להם אפילו לשירותים. אנשים ברחו מהבית בלי כלום".
מה היה המקרה הכי מרגש או הכי מיוחד שנתקלתן בו?
אולגה: "יש אישה בת 92 שהייתה בת 12 כשאבא שלה נרצח, כי היה יהודי. היא הייתה חלק מבריחה המונית כמו מה שקורה כרגע. עכשיו, בגילה, היא עוברת את אותה חוויה. מבחינת המקרים שבהם טיפלתי, הייתה אישה בת 45 עם סרטן השד במצב לא טוב. שבועיים לפני כן היא הפסיקה את הטיפול באוקראינה, כי לא היו תרופות. היא הגיעה אלינו וד"ר ערן רוטמן, מנהל בית החולים, יצר קשר עם מנהל בית החולים רמב"ם ואמר לה שמיד כשהיא נוחתת בארץ, יקבלו אותה לטיפולים. במקביל הוא נתן לה את הנייד האישי שלו, אמר לה שאם לא יוצרים איתה קשר שתתקשר אליו. זה לא מובן מאליו בכלל".
דניאלה: "יש אדם שסבל מכאבים בחזה ואושפז בבית חולים מקומי בו עבר צינתור לאחר התקף לב קטן. הוא הוטס לארץ בטיסה רפואית, הגיע אלינו, וכאן אנחנו ממשיכים את הטיפול בו. הוא שוהה בנפרד מאשתו והוא אמר שהוא מאוד מתגעגע אליה. זה מרגש.
"היה מקרה של בני משפחה חרדים ממריופול שישבו במקלטים זמן רב בלי מים ואוכל, ולא הייתה להם אפשרות להאכיל את תינוקם בן השנה. האמא סיפרה שהיא התפללה שירד שלג, ובהמשך לאחר שבאמת ירד, היא עלתה לגג, לקחה משם שלג והשתמשה בו כדי להכין מטרנה לתינוק. כשהיא סיפרה את זה עמדו לי דמעות בעיניים".
מה היו המחלות השכיחות שבהן טיפלתן?
אולגה: "יש הרבה קורונה, שלשולים, הקאות, ככל הנראה כתוצאה מוירוס שמסתובב. בנוסף, אנשים סובלים מלחץ דם גבוה גם בגלל החרדה וגם כי הגיעו ללא תרופות".
תארו את התחושות סביב ההשתתפות במערך הסיוע לפליטים.
אולגה: "הנושא הזה קרוב לליבי, גם כי ההורים שלי ילידי אוקראינה בעצמם. הייתי לפני חצי שנה עם הבנות שלי בקייב ובלבוב והיום אני רואה שהכל הרוס. אנשים מסכנים, לבי יוצא אליהם. זו תחושת שליחות אינסופית, למרות שאחרי שישה ימים כבר הרגשנו שדי, כבר כל כך קשה לשמוע את כל הסיפורים. הרגשתי שכל כך תרמתי, כך שכמה שזה היה קשה - לא הייתי מוותרת על זה תמורת שום הון שבעולם.
"מבחינת אירוח אמנם יש להם תנאים טובים במלון, אבל מבחינת התחושות זה לא מעניין אותם. הם רק רוצים לדעת שהכל בסדר עם המשפחות שלהם באוקראינה, והם רוצים להגיע למקום כשלהו. הם אמנם יהודים וחלק תכננו עלייה לארץ, אבל לא בצורה כזו, לא עכשיו ולא כשהם יצאו מהבית עם מזוודה אחת. לחלק אין בכלל מסמכים כמו שצריך".
דניאלה: "הרגשתי שהייתה לי זכות לחבק ולהרגיע, אותי מאוד ריגשה כל החוויה".
אילו תגובות קיבלתם מהפליטים?
אולגה: "הם כל כך העריכו אותנו ואת העובדה שיכלו לתקשר איתנו בשפה שלהם. כל אחד גם הביא איתו את הסיפור שלו. ברגע ששמעו שהתעניינתי מאיפה הגיעו ומה המצב של המשפחה, הם ישבו ובכו וממש תמכנו בהם. זה בעצם מה שהם צריכים הכי הרבה. זה לא פחות חשוב מאקמול או אנטיביוטיקה ולפעמים זה גם חשוב יותר".
איך השהות במקום השפיעה עליכן?
אולגה: "אנחנו מבינים ששום דבר לא מובן מאליו אף פעם. אני מבינה גם שלא יכולתי לבחור לעצמי מקצוע יותר טוב. עכשיו גיליתי שאני יכולה לתרום עוד מעבר לעבודה בבית החולים".
דניאלה: "מאז שנחתנו אני לא מפסיקה לדבר על מה שהיה שם. אני חושבת שזה גרם לי לראות אספקט מאוד אנושי של כל הסיפור של המלחמה. ראיתי ממקור ראשון איך זה הרגיש וזה גרם לי להזדהות. בנוסף, זה גרם לי לחשוב על סבא וסבתא שלי שנפטרו ועל הדרך שהם עברו כדי לעלות לישראל".
כל העדכונים - חדשות פתח תקוה
