ב-7 באוקטובר הוקפץ רב סמל במיל' אוהד הס, לוחם בצנחנים, לגזרה הצפונית. סבב המילואים הראשון שלו נמשך ארבעה חודשים. בסבב השני הוא בילה בשטח שלושה חודשים, "ופנינו אל הסבב השלישי הקרב ובא", הוא אומר.
הס (30), תושב גבעת שמואל, נשוי ואב לשלושה ילדים, בני שנה, שלוש וחמש, הוא מורה בבית ספר 'דבורה עומר' ומלמד מקצועות רבי מלל, כמו שפה ותנ"ך, בכיתות ד' עד ו'. בנוסף, הוא עובד במכון ד"ר פלואנסי שמטפל בגמגום, לאחר שעבר שם טיפול, והיום זוכה לעזור לאחרים בתחום.
"השירות היה משמעותי וחשוב", הוא אומר, "המשימה שלנו הייתה ונותרה לעצור את איום החיזבאללה ולפגוע בו קשות. כמובן שזה מאתגר, כשבד בבד גם יש משפחה. אשתי שירן הלביאה היא הלוחמת האמיתית. גם אמא לשלושה מתוקים וגם בעלת עסק, וזה לא פשוט בכלל".
רגע ההקפצה בשבת, כשנתן חיבוק לאשה ולילדים ויצא לדרך, היה, לדברי הס, משמעותי. "הידיעה שאתה יוצא למלחמה ולא יודע מתי תחזור, איך תחזור והאם תחזור למשפחה ולילדים, היא לא פשוטה, והקושי הוא שלך כמו שהוא גם שלהם.
להבין מה חשוב באמת
במשך שלושה חודשים עשה הס מילואים כמעט ברציפות, למעט יציאות קצרצרות של 24 או 48 שעות, שבמהלכן "לא הספקתי לנשום וכבר חזרנו", הוא אומר. "בסוף דצמבר, בחופשה הנורמלית הראשונה שהייתה לי, הגעתי לבית הספר. קבלת הפנים של הצוות והילדים הייתה מרגשת. עברתי בין הכיתות, הילדים התלהבו ושמחו לראותי וזה היה כמובן הדדי. גם במהלך השירות הם שלחו לי מכתבים וברכות, בעיקר תלמידי ה' 4 האלופים של המורה לימור. מצד רוית, מנהלת בית הספר, זכיתי לדאגה אין סופית, החל מווטסאפים תמידיים וחשיבה עליי, וכלה בפינוקים שווים שהיא שלחה לילדיי ולמשפחתי. זה היה מאוד מרגש. הדאגה של צוות המורים ממש לא מובנת מאליה, מאחר וזו שנתי הראשונה במערכת החינוך. כולה הייתי חודש בבית הספר, וההתעניינות והחשיבה של הצוות הייתה מרגשת. כיף להיות חלק מבית ספר כל כך תומך".
קראו גם:
על השינויים שחוללה המלחמה אומר הס: "המלחמה מכניסה לפרופורציות בכל התחומים – אישי, זוגי וגם בתחום החינוך. פתאום הציונים והדברים ה'רגילים' נראים פחות מהותיים וקריטיים. אני שם לב יותר לאדם ולתלמיד שמולי, לדברים החשובים באמת".
לשמור על הגחלת
נתנאל זוהר, נשוי למאי, אב לשלושה (בני שבע, ארבע ושנה), מלמד בחטיבת בר אילן בפתח תקוה כמחנך כיתה ט' והחל מהשנה גם כסגן מנהל.
"ב-7 באוקטובר בשעה 7:30 בבוקר כתב לנו הרבש"צ שלנו בברוכין שיש חדירת מחבלים ביישובי הדרום", מספר זוהר. "הוא אמר שעלינו להתארגן ביישוב למשימות הגנה על מנת להבטיח את שלומם של תושבי היישוב. עליתי על ציוד ובמשך למעלה מ־200 ימים עסקתי בפעולות שונות של הגנה ומשימות הקשורות לאבטחת היישוב והגזרה".
זוהר משרת כסמ"ר במילואים בפלוגת ההגנה המרחבית של גדוד 8810, האחראי על אבטחת היישובים והגזרה בסביבת ברוכין, ובנוסף, מתנדב בכיתת הכוננות של היישוב. "כבר מן הרגע הראשון, בתפקידי בבית הספר כמחנך וכחבר צוות הנהלה, ידעתי שעליי לעשות מאמץ ולדאוג גם לכיתה שלי ולשאר השכבה, ולא להשאיר אותם ללא מורה", הוא אומר. "בשבועיים הראשונים האימונים היו אינטנסיביים ולא היה ממש זמן, אבל בהמשך נכנסו לשגרה של שמירות ומשימות והצלחתי להגיע לבית הספר מדי שבוע לכמה שעות, לפגוש את הכיתה שלי, לקדם את ענייני בית הספר בשגרת החירום שאליה נכנסנו ומדי פעם גם ללמד בזום מעמדת השמירה. כל התקופה הזו הייתה מאתגרת מאוד. יש מעברים חדים באווירה ובראש כשאתה רגע במילואים, רגע בבית הספר, כשכל אחד מהשניים דורש משימות שונות. גם העייפות הגדולה הייתה בהחלט גורם מאתגר, אבל ברוך השם הצלחתי לעמוד בשילוב הלא פשוט הזה והמשכתי לשמור על הגחלת והקשר עם התלמידים לאורך כל התקופה הארוכה של המילואים".
לדברי זוהר, זכה לפרגון ותמיכה מההורים ומהתלמידים. "הם מאוד העריכו את המאמץ להגיע לכיתה ולשלב בין המילואים להוראה. זה נתן לי כוח, לדעת שאני מצליח עדיין להיות משמעותי בשביל התלמידים שלי, והם לא נשארו כצאן בלי רועה. גם חדר המורים וצוות ההנהלה תמכו ופרגנו. כמובן שהיו לא מעט מורים ומחנכים מגויסים, מה שהיווה אתגר לא פשוט כלל.
להבדיל בין עיקר לטפל
"אין ספק שאני לא אותו אדם אחרי ה-7 באוקטובר, כמו שאף אחד במדינה לא נשאר אותו דבר. המלחמה גרמה לי לחשוב הרבה על הדברים החשובים והעיקריים בחיים. הערכים שחשוב להקנות לתלמידים, החינוך למסירות נפש, גבורת הנופלים, וכמה חשוב שכל יום נוסיף טוב נגד החושך שהתגלה אצלנו באותה שבת קשה.
"גיליתי גם שיש חשיבות גדולה מאוד לנסות ולשמור על שגרה בעתות חירום. השגרה נותנת לתלמידים עוגן יציב, ועוזרת להם לתפקד בתקופות מאתגרות.
"צו המילואים הבא שלי מעבר לפינה, ממש בעוד חודש. אני יודע שגם אז אני אשתדל לעשות את המקסימום במילואים ובהגנה על התושבים, וגם את המקסימום בדאגה לתלמידים שלי".
