מעצים: בשנת 2018 נדרסה למוות הפעוטה יעלה רוזנפלד בנמל תל אביב, מעט לפני שחגגה יום הולדת שנתיים. חיי המשפחה מאז אותו יום לא שבו לתקנם. אביה ואמה התגרשו, והשבר היה גדול.
השבוע, מספר בגילוי לב מקס, אביה של יעלה, על הרגעים ההם, והשינוי המדהים שעבר, בו הוא מסייע גם למשפחות ואנשים אחרים במצבים קשים: "יום יבוא יעלה ואנחנו ניפגש, ואת תגידי לי שאת גאה בי, כמה את גאה על כל הדרך הזו שאני עובד עליה כל כך קשה".
יעלה נדרסה למוות בנמל ת"א ב-4 בפברואר 2018. חקירה ראשונית העלתה כי הפעוטה ואמה חצו את הכביש בנמל כשהלכו יד ביד, אולם תוך כדי הליכה יעלה נפלה אל הכביש - ורכב שנסע במקום פגע בה. היא פונתה תוך כדי פעולות החייאה לבית החולים איכילוב, שם נקבע מותה. ככל הנראה הרכב הפוגע נסע לאחר שהמתין לרכב אחר שיצא מחניה, במקום שבו הירידה לכביש מאופיינת בשדה ראייה צר ומוגבל מאוד, שכן כלי רכב חונים במקום בצורה מאונכת.
על אף סיפור החיים המורכב שלו בחר מקס לחיות חיים איכותיים ומדהימים, ואחרי השינוי הגדול שחולל בחייו לאחר המשברים האישיים והשיקום הארוך שעבר - הוא בחר לעשות הסבה ועבר מחינוך לקואוצ׳ינג. "מאז שיעלה איננה, עשיתי שינויים משמעותיים בחיי מבחינת תעסוקה", אומר רוזנפלד. "מאיש חינוך עברתי לתחום הקואוצ׳ינג, התחתנתי בשנית. היה לי חשוב לעבור סגירת מעגל של החלק הזה בחיי. זו הייתה החלטה מהיום להיום והתייעצתי על זה עם אשתי. היא לא הכירה את יעלה, אבל היא הכירה את הסיפור וחששה. היא לא ידעה בדיוק מה זה יציף, כי מן הסתם זה מפגש מאוד מורכב".
כיום, שנים אחרי, מקס רוזנפלד איש חינוך בעברו, קאוצ׳ר ומרצה, נשוי באושר בשנית למאיה, אב לשלושה ילדים, מנור (בעל צרכים מיוחדים) ופלא מנישואיו הקודמים, ונעם. הוא עובד בעיקר בקליניקה עם 4 תוכניות שפיתח - תכנית אישית לנוער (עד גיל 18) בשיתוף פעולה עם הורים; תכנית אישית לבוגרים (מעל גיל 18); תכנית אישית לזוגות ותכנית מיוחדת של קאוצ׳ינג קבוצתי בשם ״יוצרים עוצמה״. נותן הרצאות לחברות וגופים שונים.
"אני עוזר לאנשים רבים להצליח יותר בחיים ולצאת ממשברים וסיטואציות מורכבות. מעלה תוכן מאד אותנטי ולא ״מפונפן״ ונותן תקווה אמיתית לאנשים שרואים אותי ומבינים שאפשר לחיות חיים מורכבים ומעמתים - ובו זמנית להיות מאושרים".
בפוסט שכתב רוזנפלד הוא מתאר בפרוטרוט את שעבר מאז ובעיקר את הרגעים בהם נודע לו על מותה: "שנים שאני מחכה לכתוב את הפוסט הזה. היום השחור בחיים שלי היה ה-4.2.2018. זה היה היום שבו הבת שלי נדרסה למותה בנמל תל אביב. אותו בוקר שחור משחור התחיל בצורה רגילה לחלוטין. זה היה יום שימשי. הלכתי לעבודה בחטיבת זאב בהרצליה כהרגלי. חינכתי ולימדתי. הוראה הייתה כל חיי. הייתי בעיצומה של כתיבת עבודת התיזה בתואר השני ובמסלול לדוקטורט עתידי. זה היה קצת לפני 10 בבוקר. שעה אחרי זה עולמי קרס עליי.
"טלפון אחד באמצע הישיבה הקבועה במערכת של צוות החינוך בין 10:20 - 11:50 שינה את הכל. כששמעתי קול של גבר שדיבר אליי מהמספר של אישתי דאז הייתי בטוח שגנבו לה את הטלפון...אבל כמה טעיתי: 'אישתך נפגעה בתאונת דרכים! תגיע מהר לנמל תל אביב!!'. עוד לא הבנתי כלום ודיברתי מתוך אינסטינקט. הלם. ושקט. הייתי בכלל בלי רכב. חברה מהצוות הסיעה אותי.
"בדרך קיבלנו שיחה נוספת 'תגיע לאיכילוב, לא לנמל, תגיע לאיכילוב!!' ונסגרה השיחה. ברקע שמעתי אותה צועקת, אז אמרתי לעצמי "אוקי. היא בחיים!". המחשבות מתרוצצות בלי סוף. אתה בכלל לא יודע מה לחשוב. החברה שלי לצוות שמסיעה אותי אמרה לי "יש לי חברים פארמדיקים, זה ככה...הם לא מוסרים מידע. אל תלחץ". זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי. הגעתי למיון ורצתי למזכירה, 'אישתי נפגעה בתאונת דרכים הגיעה עכשיו'. המזכירה מביטה בי במבט מוזר לא מזהה את המקרה. 'היא הייתה עם ילדה, ותינוק, מנמל תל אביב'. בנוסף ליעלה בת השנתיים כמעט, גם בני הפעוט, בן שלושה שבועות, היה שם. ברגע הזה היא החווירה. היא החווירה באופן שלא ראיתי אדם מחוויר מימיי. היא הייתה בצבע לבן. כמו סיד. כמו קיר לבן לבן לבן שעכשיו סיימו לצבוע.
"בלי מילים היא תפסה אותי ביד חזק ולקחה אותי. היא הובילה אותי במסדרונות אל מול מקום שנקרא "חדר טראומה". לא ידעתי מה זה. ראיתי כמה אנשים מהמשפחה. וראיתי את אישתי. ובהתחלה לא הבנתי. ואז הבנתי. לא היא זו שנפגעה. שיקרו לי. לא עברה חצי שעה ונכנסה שיירה של רופאים. 'אנחנו מצטערים. עשינו באמת כל מה שיכולנו. יעלה איננה'. העולם קרס עליי. קשה מאד להסביר את מכלול התחושות שאדם חווה. ועדיף לא להסביר. אבל מדובר בכאב שהוא חוצה כל גבול וכל מושג שאדם "נורמטיבי" מכיר.
"מדלג 5 שנים קדימה. אנחנו כבר גרושים. מגדלים את שני הבנים במשמורת משותפת. אני הכרתי את מאיה המדהימה, נישאתי מחדש והבאתי איתה ילד חדש ומדהים כמוה לעולם, עברתי תהליך שיקום ארוך, שיניתי מקצוע וכבר כ-3 שנים שעוזר לאנשים אחרים להשתקם ולקבל תקווה וכלים.
קראו גם:
"קשה מאד לתאר בפוסט אחד קצר את המסע העצום והארוך הזה. אבל התחושה של להגיש את זה ולהבין שזהו, עוד שלב אחד משמעותי נמצא מאחוריי, הוא דבר שאין לו מילים לתארו. ואני יודע שיעלה צופה בי מהשמיים. והיא גאה בי. והחלטתי, שאני לוקח את זה קדימה, ומתחיל דוקטורט במקרא ובפסיכולוגיה. משהו מיוחד, כמו הסיפור הזה, כי מגיע לי. וכי רציתי כל כך את הדוקטורט הזה כל כך ועבדתי כל כך קשה בשבילו, אז קדימה.
"הגשימו את עצמכם. לא משנה מה. הגשימו את עצמכם, לא משנה איך. יעלה, אני אוהב אותך אהובה שלי, ויום יבוא ואנחנו ניפגש, ואת תגידי לי שאת גאה בי, כמה את גאה על כל הדרך הזו שאני עובד עליה כל כך קשה. אני אוהב אותך יעלה של️י".
