טרגדיה: יעל גרינברג (49), קורבן פרשת האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת שזעזעה את המדינה בשנת 1988, הלכה לעולמה והובאה למנוחות היום (ראשון), בבית העלמין בקריית אתא, שם התגוררה בשנים האחרונות. גרימברג נפטרה כתוצאה מסיבוך של מחלת ריאות ממנה סבלה.
פרשת האונס בשמרת פורסמה לראשונה בשנת 1988 בעיתון "חדשות". יעל, אז נערה בת 14 מקיבוץ שמרת, הכירה בחור מבוגר ממנה, לא חבר קיבוץ. הנערה קיימה עמו יחסי מין בהסכמה.
יום למחרת הצטרפה גרינברג לנסיעה ברכבו של אותו בחור יחד עם שלושה צעירים נוספים, אחד בן קיבוץ ועוד שני אחים תושבי העיר נהריה.
לאחר שהתנשקה בהסכמה עם החבר, היא הותקפה על ידי שני האחים שאנסו אותה. בימים לאחר מכן, נאלצה הנערה לקיים יחסי מין עם עוד מספר בני נוער, שאיימו לספר בקיבוץ על "מעלליה". תחילה נסגרו התיקים נגד המעורבים בפרשה אבל בשל ההד הציבורי, חלקם הועמדו לדין ויצאו בעונשים קלים ולאחר מכן המשיכו בחייהם.
בסופו של דבר הנערה ובני משפחתה עזבו את הקיבוץ והיא עברה חיים קשים, כולל מספר ניסיונות התאבדות. היא שקעה בחובות וחייה על הסף, עם אשפוזים רבים.
הסיפור של האונס בשמרת אף זכה להצגה שהועלתה על במות התיאטרון והוצגה בפני אלפי תלמידים במהלך השנים, מכל רחבי הארץ כולל מאזור פתח תקוה.
בשנת 2019 התראיינה גרינברג ל"ידיעות המפרץ" וסיפרה מדוע העדיפה לספר לשלוש בנותיה מה קרה באותו קיץ בקיבוץ שמרת: "הן יודעות בדיוק מה קרה בשמרת. העדפתי שישמעו את הדברים ממני, ובפנימייה באמת כבר היה מי שסיפר להן. מה שקרה בקיבוץ נמצא אצלנו תמיד במרכז החדר, בלתי נראה אבל מאוד מורגש. הבנות שלי חיות את חייהן ואני לא עוצרת אותן, הן מכירות את הסכנות. זה גרם להן להתחזק והן יודעות לשמור על עצמן, ויש להן גם אותי. אני שומרת עליהן. עכשיו אני בתקופה טובה יחסית, בעיקר בעזרת כדורים".
במהלך הראיון היא זכרה כל פרט מאותם ימים, את הסובארו הלבנה, את הבגדים שלבשו האנסים, את תליון מגן דוד שאחד מהם ענד: "בקיבוץ של שנות ה-80 אם יוצא לך שם שאת זונה - זה כמו גזר דין מוות, איש לא ידבר איתך יותר. ראיתי כמה בנות שדיברו עליהן ככה והן היו פשוט מנודות. הבנים האלה, שהיו בוגרים ממני בשנתיים, איימו שיגידו גם עלי ככה.
"למה דווקא אני? הייתי קלה להם, הייתי מפותחת יותר מהבנות האחרות ומנהיג הקבוצה רצה להיות חבר שלי ואני לא הסכמתי, ביקשתי שיגידו לו להפסיק לרדוף אחרי בבריכה ובחדר האוכל. לפי חוקי הקיבוץ הוא בכלל לא היה אמור לדבר איתי ככה, כי אני לא בשכבת הגיל שלו. באמת דיברו אתו, והדבר כנראה הכעיס אותו. הוא נולד בקיבוץ וכולם היו חברים שלו ושל הוריו, היו לו שם סבא וסבתא ואחים ואחיות ובני דודים. ואני, מי הייתי בכלל? הוא הציע לי להצטרף לנסיעה אתו ועם ילד שאהבתי, ואמר שאולי הילד ההוא יציע לי חברות.
קראו גם:
"הסכמתי, לא היתה לי שום סיבה לחשוד בילדים שהכרתי מאז שהייתי בת חמש. ישבנו ביחד במושב האחורי והילד ההוא באמת שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו, ואז מישהו קטע אותו ושני אחים נכנסו, ואז הכל התחיל. למוח יש דרכים לגונן על הגוף והנפש, ואני נלחמתי בבנים ובכיתי ופתאום זה נפסק. הסתכלתי על נקודה בתקרת הרכב, התנתקתי מההתרחשות ומאז לא הצלחתי לחבר את עצמי מחדש.
"מאז אני פועלת בשוויון נפש בכל המצבים המלחיצים, גם כשהמקלחון נשבר על הבת שלי או כשהנכד שלי נחנק. נכון, יכולתי לא לעלות על האוטו שלהם אבל מי חשב על דבר כזה? אלה לא היו אנשים זרים, הם היו כמו אחים שלי. החיים נקטעו שם, הם הרגו אותי. נשארתי אותה ילדה בת 14 וחצי והם המשיכו בחייהם. חלקם הלכו לכלא וכשהשתחררו בנו בתים ועסקים, ורק אני עדיין עומדת במקום".
יהי זכרה ברוך.
