שנה לאסון 7 באוקטובר: סמ"ר אור מזרחי, לוחם בן 21 בסיירת נח"ל מפתח תקוה, נפל בדיוק לפני שנה במלחמה בדרום. לפני שלוש וחצי שנים נהרג אחיו שחר (27) בתאונת אופנוע. כשהיה תינוק נפטרה אמו מיכל ממחלה. "אור חזר בארון. אבל שלח לנו במתנה את מיאל, אחיינית שהוא לעולם לא יכיר".
סתיו מזרחי, אחותו בת ה-28 של אור, סיפרה היום למיינט פתח תקוה על שעבר על המשפחה מאז: "אור נרצח היום לפני שנה בדיוק, ואף אחד לא בא לנחם או לבדוק מה קורה איתנו. אנחנו לא משפחה רגילה. אנחנו משפחה רוויית אסונות. אנחנו מתמודדים עם האסון לבד. קשה לנו. אין לי מושג איך אנחנו ממשיכים לחיות. שלחנו ילד. הוא חזר מת. אנחנו עדיין לא מעכלים למרות שעברה שנה".
מה את זוכרת ממנו?
"וואו. שהוא היה אח מדהים. שמח. ילד פעלתן שאהב את החיים עם המון אנרגיות ועשיה. לא יושב ונח".
עוד היא מספרת שאור נהרג שבוע לפני שחרורו משירות סדיר. "הוא לא הספיק לחיות. הוא השאיר אחריו אבא, אחות וחברה אסנת. אנשים שאהבו אותו ומתגעגעים אליו כל יום שעה שעה".
היו לו תוכניות לאחרי השחרור?
"ברור. הוא תכנן לטוס לסרילנקה עם חברים מהצבא. הוא רצה לטייל 4 חודשים בדרום אמריקה. רצה ללמוד. רצה לטרוף את החיים".
סתיו מספרת שהכאב הזה יישאר אצל כולם במשפחה, גם אצל אסנת (21) בת זוגו של אור ז"ל. "אנחנו בקשר מדהים איתה. היא מגיעה לקידוש. היא חלק מאיתנו. אני מאחלת לה להמשיך הלאה. שתיהיה מאושרת. שתתחתן ותקים משפחה בעתיד".
סתיו חושפת כי בעקבות האסון היא עברה לגור עם משפחתה אצל אביה, אברהם (56), שנשאר לגור בבית בפתח תקוה לבדו.
"עברנו לגור איתו ממש לפני שנה. לא תכננו להישאר לגור איתו אבל הוא אמר שקשה לו והוא לא יכול להמשיך לחיות ככה לבד בבית גדול וריק. אני רואה שזה עוזר לו ונותן לו כוח. אבא שלי צעיר ועבר הרבה בגיל שלו".
עוד היא מספרת שקשה לה, קשה למשפחתה ובעיקר לאביה שנשאר לבד. "אני כועסת ולא מבינה למה האסונות האלו באים למשפחה שלנו. מי הבא בתור, אני? רק אני נותרתי. אני לא אזכה להיות דודה. וזה כואב לי מאוד כי שאור נהרג, נשארנו רק אני ואבא שלי והזיכרון שלו".
עוד היא מספרת שהיום, 7 לאוקטובר, ייערך טקס בבית יד לבנים בו היא צריכה לדבר. "זה עדיין קשה לי. קשה לי לדבר עליו בזמן עבר. קשה לי גם ללכת לקבר שלו היום שכולם שם. אני הולכת לבית הקברות הרבה, בעיקר מאז שילדתי. אבל בשבוע שעבר הייתה לאור יום הולדת והלכתי לקבר שלו. סיפרתי לו מה עובר עליי תוך שאני מנקה את הקבר, מתחברת אליו. מדברת איתו".
"אי אפשר לעמוד בכאב הזה"
ומאיפה הכוחות להמשיך הלאה?
"זה בדיוק מה שנשיא המדינה שאל אותנו כשהוא בא לנחם אותנו. הוא שאל, איך אנחנו עומדים עדיין על הרגליים ומה הכוח שלנו להמשיך לחיות? אין לי תשובה לזה. אי אפשר לעמוד בכאב הזה. החיים נעצרו אצלנו פעם אחר פה. מאיפה כל האסונות האלו? מה אנחנו מקוללים? אור שלנו היה בן 21 שהוא נהרג. הוא לא הספיק כלום בחיים".
מה את זוכרת מהשבת השחורה?
"שאור התקשר בשש וחצי בבוקר לראות שהכל בסדר אצלנו , כי היו אזעקות והוא דאג. הוא הבטיח לדבר איתנו יותר מאוחר כי קבענו שניסע אליו לבסיס במוצב כרם שלום. ואז הוא התקשר אליי שוב חצי שעה אחרי בערך, וביקש שניכנס לממ"ד. הוא שאל אם אנחנו נבוא למרות הבלגן. הוא התקשר בשיחת וידאו לאסנת חברה שלו ואז הוא ראה רכב מתקרב אליו לאזור צבאי והוא קלט את הסיטואציה ואמר לה אסנת אני עומד למות יש פה מחבלים. והשיחה התנתקה. ומאז אותו רגע היינו בלחץ כי הוא לא ענה. הוא תמיד היה זמין והוא פתאום נעלם. הבנו שמשהו קרה. אחרי זה התברר שנכנסו למוצב 40 מחבלים והוא נהרג. אני אומרת תודה שלא חטפו אותו כי היה שם נסיון חטיפה. לצערי הוא היה במוצב לבד ונלחם נגד עשרות לבד. הרגיש לנו שפשוט הפקירו אותו לבד במוצב. אדם אחד מול 40 מחבלים. גם המפקד שלו נהרג".
קראו גם:
מתי הבנתם שהוא לא נחטף אלא נהרג?
"למחרת. עדכנו אותנו יום למחרת שהוא נהרג. פחדנו שהוא נחטף אבל מהר מאוד גילינו שהוא נהרג וחברים שלו נאלצו לשמור על הגופה שלו שלא יחטפו אותה. הבנתי מהצרחות של אבא שלי שהוא מת. הוא התקשר ופשוט צרח בטלפון אור מת. אור מת. הוא פשוט מייד ידע כי היו קצינים בדלת. הוא אמר לי שהמודיעים (קצינים שמודיעים על מות החייל) בדלת. וככה הוא הבין. מאותו הרגע השתנו חיינו".
מה מחזיק אתכם, עוזר לכם להמשיך הלאה?
"אין לי מושג מאיפה יש לנו כוח להמשיך ולעמוד על הרגליים כי בלילות החרדות והפחדים עולים כל פעם מחדש. מי הבא בתור למות במשפחה הזו, אני? אני כן חושבת שהחיים מחזיקים אותנו ועוזרים לנו לשרוד. אני שורדת בגלל אבא שלי ובגלל בן הזוג והלדים שלי. בלעדיהם לא הייתי עומדת על הרגלים. ואולי בגלל שיש לנו חיים חדשים במשפחה כי שנה אחרי שאור שלנו נהרג, נולדה לי ילדה. כיום היא בת חודש. קראתי לה מיאל כי אהבנו את השם שפירושו מתנה מהאל.
"לא קראנו לתינוקת על שם אור כי חששנו שזה יהיה מקושר לאבל, רצינו משהו חדש. חוץ מזה, זה מזכיר לי את השם מיכל שזה השם של אמא שלי שנפטרה כשהייתי קטנה. ועבורי, זה כאילו סוג של נחמה במקומו. הוא הלך ושלח לנו מתנה את מיאל לה יש אח ואחות קטנים".
