לשחקנית, סטנדאפיסטית ומספרת הסיפורים, ענת אביעד יש נשק סודי שמסייע לה עם הקשיים והמצוקות שאיתם היא מתמודדת במהלך חייה - ההומור. לא משנה איזה אתגר או קושי יזדמנו בדרכה, היא תמיד תמצא את הצחוק, החיוך וחצי הכוס המלאה ותצא מחוזקת.
5 צפייה בגלריה
ענת אביעד. "המסר שלי לעולם הוא שכל אחד יכול. תאמינו בעצמכם, תציבו יעד ובסוף גם תגיעו"
(ריאן)
כך בדיוק קרה לה בעקבות טראומה בלתי נתפסת בבית הספר, בחרם שעברה בשירותה הצבאי על רקע עדתי, במהלך היריונות מסכני חיים ובאומץ לצאת מאזור הנוחות, לעשות הסבה מקצועית ולהגשים את יעודה בחיים כאמנית.
הדרך הלא פשוטה שבחרה לעצמה השתלמה בגדול: היא לוקחת חלק בסדרות טלוויזיה הנחשבות ביותר, מופיעה ללא הפסקה על כל במה אפשרית וזוכה להערכה מקצועית מקולגות שהיו ועדיין מושא להערצה עבורה.
קראו עוד>>>
בימים אלה היא חוגגת עשור למופע הסטנדאפ שלה, ולא מפסיקה לחשוב על דרכים חדשות כדי להמציא את עצמה מחדש. ועם אישיות תוססת כמו שלה ושמחת חיים שמתבטאת בכמעט כל משפט שיוצא מפיה, שמישהו ינסה לעצור אותה.
"המסר שלי לעולם הוא שכל אחד יכול", היא אומרת. "תאמינו בעצמכם, תציבו יעד ובסוף גם תגיעו".
סיוט בהפסקה
אביעד,(47), נשואה ואמא לארבעה, נולדה באור יהודה כבת יחידה למשפחה ממוצא עירקי בשם עובדיה. "החוויות של ילדותי השפיעו מאוד על חיי ועל ההווי שלי", היא נזכרת. "זה היה מקום הומוגני, מעין עיירה בבלית עירקית.
"כולם היו עם מנטליות דומה ודיברו עירקית מטובלת בעברית, אפילו אלה שלא היו ממוצא עירקי. זה התבטא בתרבות, במאכלים ובכמעט כל דבר. קיבלתי המון חום ואהבה בבית, גם בגלל שהייתי בת יחידה".
איזו ילדות הייתה לך?
"הייתי ילדה מחוננת, מצחיקה ומאושרת. אבי שהוא איש מצחיק בפני עצמו חשף אותי להרבה מאוד תרבות כמו ספרים, הגשש החיוור, קולנוע, מחזות זמר ועוד. הייתי שונה בגלל שלא היו לי אחים ואחיות וזה היה די חריג. תקופה מסוימת הילדים מסביבי לא עשו לי הנחות והיה לא פשוט".
איך זה מסתדר עם ילדות מאושרת?
"הבנתי עשרות שנים אחרי שהרצון לשמח ולעזור לאנשים כילדה גבר על התנכלויות שחוויתי לעיתים. זו הייתה בחירה שלי להיות מאושרת ושמחה. השימוש בהומור הוא מנגנון הגנה עצום ונאחזתי בו.
"הייתי ילדה שמנמנה והבנתי שברגע שאדם משתמש בהומור עצמי, כולל על הלקויות שלו, זה מייתר את הרצון של אחרים להציק לך".
איזה אירוע קשה זכור לך במיוחד מאותה תקופה?
"בסוף כיתה א' הבאתי ארוחת בוקר לבית ספר וישבתי בהפסקה לאכול. כמו ילדה טובה מבית עירקי אסלי פרשתי מפה על השולחן, הוצאתי את הפיתה, הביצים והחצילים, ופתאום שמתי לב לחבורת ילדים שמקיפה אותי מאחור.
"הייתי בטוחה שהם רוצים את האוכל שלי, אבל הם היכו והפשיטו אותי מול כולם. זה היה אירוע מכונן בחיי".
איך בדיוק?
"הצלצול הגיע והילדים התפזרו. נותרתי לבד, הסתכלתי ימינה ושמאלה, עליתי בחזרה לכיתה והמשכתי הלאה. באותו הרגע הנחתי לזה עד שהגעתי הביתה וסיפרתי להורים.
"האירוע הזה דובר בכיתה אחרי שקרה, אבל לא נתתי לו לשבור אותי. קיבלתי תמיכה מכל עבר, ואותה תחושה של להתגבר על קשיים מלווה אותי מאז. זה איפשר לי להביא לידי ביטוי את היצירתיות שלי. אספתי בהמשך חבורה של ילדים ועשינו הצגות של תיאטרון בשכונה.
"בכל חנוכה היה לנו פסטיגל משלנו. בתיכון כבר בלטתי כתלמידה מצטיינת ותוייגתי כחכמה של השכבה. איכשהו עברתי סוויץ ורציתי להיות עובדת סוציאלית כדי לשנות את העולם לטובה".
לחץ אוויר
כמי ששמה לה למטרה לעזור לאנשים הדבר הטבעי מבחינתה עם גיוסה לצה"ל היה לנסות ולהיות מש"קית ת"ש, אבל היא החליטה לשים את אותן שאיפות על הולד. "הלכתי למבחנים לתיאטרון צה"ל ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שונה", היא משחזרת.
"היו שם כל מיני חבר'ה מתלמה ילין וכאלה, וחשבתי לעצמי שאין לי סיכוי להתקבל. החלטתי לוותר ועזבתי את המקום לפני המבחן".
אביעד התגייסה לבסוף לחיל האוויר, שם שירתה בתפקיד צלמת אוויר. "עברתי שם חוויות לא פשוטות", היא מספרת. "שובצתי ביחידה שרוב המשרתים בה היו דור המשך של חיל אוויר, כמו טייסים, ופתאום הגיעה לה ענת עובדיה שלא גרה בכפר שמריהו או צהלה.
"החבר'ה שם לא אהבו את זה שאני שונה ונתנו לי להרגיש את זה. ברור לי שזה היה על רקע עדתי, כל כך רחוק מכל מה שחונכתי עליו בבית".
במה זה התבטא?
"שבקושי דיברו איתי, לא ממש רצו לשבת לידי. למשל, לכל מיני ערבי הווי או גיבוש לא הוזמנתי. היה ברור שאני סוג של נטע זר מבחינתם. שלא תטעה, זה כאב לי מאוד והיו גם לילות של הרבה בכי, אבל בכל פעם נזכרתי באותו אירוע בכיתה א' ובילדה שלא נשברה.
"למרות הכל, הייתי הראשונה ביחידה שהתקבלה לאוניברסיטה בעודה בצבא ללימודי עבודה סוציאלית".
ומצאת את מקומך?
"כן, הצלחתי מאוד בלימודים והייתי הכוכבת של המחזור. הציעו לי להמשיך לתואר שני ולדוקטורט בהמשך, אבל בגלל שאני אשת שטח דחיתי את ההצעה והחלטתי להתמקד בעזרה לקשישים. הצלחתי מאוד וזכיתי להכרה".
אחרי שנתיים של עבודה הרגישה אביעד כי וירוס הבמה והחלום להיות שחקנית לא מרפה. "לא יכולתי להשלים עם העובדה שלא אהיה אמנית", היא נזכרת.
"אחת הקולגות שלי אמרה לי יום אחד: 'את לא סתם שחקנית, את מספרת סיפורים'. היא הפנתה אותי לבית הספר של מספרי סיפורים בבית אריאלה בתל אביב, ושם למדתי שלוש שנים. יצרתי מופע שמבוסס על חוויות שלי, התחלתי להופיע איפה שרק יכולתי והמשכתי במקביל בעבודה הסוציאלית".
בגיל 25 נישאה אביעד לקובי וכל חלומותיה הוקפאו אחרי שנכנסה להיריון שהסתבך. "פיתחתי מחלה אוטואימונית והגוף שלי החל לתקוף את עצמו", היא אומרת. "זה כלל מחלת פרקים קשה מאוד, שהייתה כרוכה באישפוזים רבים וניתוחים.
"עליתי 50 ק"ג במשקל והגעתי ל־125 ק"ג. אחרי הלידה הייתה לי נפילה גדולה, והיום אני מבינה שזה דיכאון של אחרי לידה. לא היה פשוט לטפל באוכלוסייה המבוגרת תוך כדי המצוקה הנפשית והבריאותית ולכן הפסקתי להופיע.
"לאט-לאט ריפיתי את עצמי ורציתי עוד ילד. הרופאים אמרו שזה לא מומלץ ושזה עלול לסכן את חיי, אבל לא ויתרתי. הפעם הגעתי להיריון מחוזקת ושמחה וחזרתי גם להופיע.
"אבל שוב הגיעו מחלות כמו סכרת ורעלת קשה. התאשפזתי בבית חולים לתקופה ארוכה וילדתי בניתוח קיסרי שנמשך שעות. ואז הרופאים אמרו: 'די, מספיק עם ילדים, את חייבת לטפל בעצמך'. אבל רציתי עוד ילד ואתה יודע מה קרה?".
מה?
"נכנסתי להיריון עם תאומים. הרופאים היו בשוק. אושפזתי למשך כל התקופה, שהייתה אולי הכי משמעותית בחיי. תוך כדי שאני בבית החולים התחלתי לכתוב את מופע הסטנדאפ שלי ונתתי דרור לכל מה שאני. קיבלתי את ההחלטות הכי חשובות שלי".
איזה יוסי
אחרי שחרורה מבית החולים עם התאומים היא ישבה בסלון ביתה באחד הלילות, ובעודה מאכילה את ילדיה הופיע על מרקע הטלוויזיה יוסי אלפי בפסטיבל מספרי סיפורים כשסביבו פאנל של אנשים מבוגרים.
"הוא ריתק אותי", מספרת אביעד. "בו במקום החלטתי שזה איפה שאני רוצה להיות. התקשרתי למחרת למשרד שלו, ונאמר לי שאחת לכמה שנים הוא מקיים סדנה של אנשים שרוצים להעלות מופע חדש ושיש מפגש כזה בקרוב".
מה קרה בהמשך?
"יוסי אמר לי להגיע למפגש עם 70 סיפורים בארסנל ומאוד נלחצתי כי לא היה לי יותר מדי חומר. כשהגעתי לסדנה ראיתי שם אנשי במה, תיאטרון וסופרים, ורציתי לוותר כי חשבתי שאני לא שייכת.
"יוסי העלה אותנו על הבמה אחד אחרי השני עם חומרים שלנו למשך דקות בודדות כל אחד. אחרי שהבן אדם השלישי עלה איבדתי את הסבלנות וביקשתי לעלות אחריו. הייתי 40 דקות על הבמה והשפרצתי את כל מה שעלה לי בראש. בסוף אנשים קמו ומחאו לי כפיים.
"הסופרת פרי סני שהייתה שם אמרה לי: 'תראי, אני לא מכירה אותך, אבל את פשוט מרתקת ומצחיקה, איך אמרת שקוראים לך?'.
"יוסי בעצמו הוסיף: 'אמרת שאין לך חומר, אבל יש לך מופע'. ואכן, תוך חודש וחצי המופע החדש שלי עמד על הרגליים, ועם קצת פרסום באינטרנט התחלתי להמריא.
"התחילו להזמין אותי לכל מיני מקומות ויצרתי לעצמי שם. אחרי כמה חודשים יוסי התקשר ואמר לי שהוא מארגן איזה מופע גדול בצפון עם כמה קולגות. כמובן שהסכמתי, אבל לא הבנתי שהוא חיבר אותי לחני נחמיאס גיבורת ילדותי, לניצה שאול ולמיקי קם.
פגשתי אותן לראשונה בדרך להופעה ולא האמנתי. לא הבנתי איך אעמוד איתן על הבמה. תבין, באותה העת הייתי עדיין עובדת סוציאלית.
"שאלתי את יוסי בלחש במהלך הנסיעה, תגיד כמה אנשים יהיו במופע? הוא השיב בערך 1,000. הרגשתי שאני עוד מעט מתעלפת. כשהגענו למקום פתאום כולם נעלמו לי.
"מתברר כי בזמן שהם הלכו לכניסה האחורית של האולם מתוך הרגל, אני הלכתי לחזית... בסוף המופע חני אמרה לי: 'את מצחיקה, כל הכבוד על הטבילת אש, כל מה שאת צריכה זה להאמין בעצמך'. יוסי אמר לי בדרך חזרה: 'אני נותן לך גג שנתיים עד שתהיי שחקנית במשרה מלאה'".
ומה קרה?
"הוא צדק. לא הייתה במה בארץ שלא הופעתי בה. שכללתי את המופע שלי והפכתי למבוקשת. עזבתי את העבודה הסוציאלית. ביום האחרון שלי הלכתי לבקר מטופלת מבוגרת. כשיצאתי מהבית שלה החלקתי והתגלגלתי 17 מדרגות למטה. בגלל הנפילה הייתי בשיקום שנה וחצי".
אביעד בנתה את הקריירה החדשה שלה והשילה 50 ק"ג ממשקל גופה. "אפילו המשפחה שלי לא האמינה שאנשים קונים כרטיס כדי לראות אותי מופיעה", היא אומרת.
"החיים שלי השתנו מקצה לקצה. סגירת מעגל מיוחדת הייתה כשהתקשרו אליי ממרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה והציעו לי להיות שחקנית בית שם. אני כבר שבע שנים שם ומציגה חמש הצגות שונות שכתבתי וביימתי.
"מאז השתתפתי באינספור סדרות ותכניות טלוויזיה כמו 'שקופים' עם גורי אלפי, 'השוטר הטוב' עם יובל סמו ו'צומת מילר' עם אדיר מילר, שיתפתי פעולה עם אייל רוזלס במופע בשם 'נעימה וחואן - סיפור אהבה' וגולת הכותרת היא מופע משותף עם חני נחמיאס".
"לחשוב בגדול"
שנה רדפה שנה, אביעד המשיכה להצליח ואז הגיעה הקורונה ואיתה החשש הגדול, האי־ודאות והסגרים. "כל הטוב שקרה לי פתאום קפא", היא מציינת. "חשבתי לעצמי שעוד מעט אחגוג עשור למופע שלי בתיאטרון גבעתיים ומה עושים עכשיו. ואז חזרתי לאותה ילדה בכיתה א' וחשבתי מה הציל אותי כל השנים והתשובה הייתה - ההומור.
"בגלל שסטנדאפ בזום הוא דבר בלתי אפשרי, בטח למישהי כמוני שמאוד תנועתית על הבמה, החלטתי בוקר אחד להיות מרצה למשמעות של ההומור ולספר איך אני הגעתי לזה, איזה שינוי הוא חולל בחיי ועוד.
"נתתי לאנשים זווית שונה לאיך ההומור יכול לשנות חיים. במקביל הגשמתי חלום ישן ולמדתי באוניברסיטה על שפת גוף והתחלתי להרצות גם על זה".
וזה הצליח?
"להפתעתי מרצים ואפילו שחקנים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, ביקשו ממני טיפים איך להפוך את הדיבור מול קהל למעניין. זה הפך אותי לסוג של מנטורית ונולד לי עסק חדש שהתפתח בתקופת הקורונה.
"בקרוב אצא עם קורס חדש לאנשים שרוצים לשפר את מיומנות הדיבור שלהם מול קהל. מבחינתי השמיים הם הגבול".
לסיום, נשארו לך עוד חלומות להגשים?
"אני רוצה להמשיך לחשוב בגדול ולהתפתח. אני לא אוהבת את המילה 'חלום' כי זה נשמע כמו משהו באוויר, סוג של פנטזיה.
"אני יותר מתחברת למילה 'הגשמה'. בימים האלה אני חוגגת עשור למופע הסטנדאפ הראשון שלי ומקווה שלמרות מגבלות הקורונה זה ייצא לפועל. מטרה רחוקה יותר שלי היא הקמת בית ספר לעמידה מול קהל ומופע סטנדאפ חדש".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
