מנהלת אגף חינוך יסודי וסגנית מנהל מינהל החינוך בעיריית פתח תקוה לשעבר, סיגלית הלל, שוחחה בבוקר השבת השחורה עם בנה, אורי טשרניחובסקי, שהתגורר בשכירות בבאר שבע, וזה הרגיע אותה ודיווח שהוא בסדר בעקבות מטח הרקטות.
היא סיימה את השיחה בידיעה שהוא נמצא בדירתו, אך רק כעבור מספר שעות שנותק עימו הקשר הבינה כי נכח במסיבה ברעים ממנה לא שב. לאחר מספר ימים בהם הוגדר כנעדר קיבלה סיגלית ומשפחתה ביום חמישי את הבשורה הנוראה על הירצחו. "ברגע ששמעתי שהוא היה שם, הבנתי שהוא איננו", היא אומרת בכאב למיינט פתח תקוה.
טשרניחובסקי (29) העתיק לאחרונה את מגוריו לבאר שבע בשל לימודי הנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן גוריון. ביום שבת, לפני כשבוע וחצי, נסע לפסטיבל המוזיקה שם עבד כברמן, אך מתברר כי תחילה משפחתו לא ידעה מכך. "שוחחתי איתו ברבע לשבע בבוקר אחרי שהחלו האזעקות בדרום והוא אמר שהכל בסדר ואין מה לדאוג", משחזרת סיגלית. "אמרתי לו שייכנס לממ"ד וזהו בערך. סיימנו את השיחה כשאני בידיעה שהוא בדירה שלו וחזרתי לישון כי עדיין לא הבנתי את גודל האירוע.
"כעבור כמה דקות, כשנשמעה אזעקה גם במרכז, הבנתי שקורה משהו גדול. הדלקתי את הטלוויזיה ובהמשך התחלתי לשמוע על המסיבה ועל אנשים שרצו וניסו לברוח, אנשים שנעלמו ממנה. שמעתי הורים שמספרים שדיברו עם הילדים בבוקר ומאז הם לא מצליחים ליצור איתם קשר. כאבתי את כאבם ובכיתי איתם כשאני לא יודעת שזה הסרט שלי".
סיגלית החלה להבין שמשהו לא כשורה עם אורי רק בשעות הצהריים. "ניסיתי להשיג אותו מספר פעמים אבל הוא לא ענה והתחלתי להילחץ. זה לא היה אופייני לו כי הוא היה עונה במצבים כאלו. התקשרתי לאחד החברים שלו והוא אמר לי שהוא ברעים והוא לא מצליח ליצור איתו קשר. הוא גם סיפר שהוא קיבל מאורי ב-8:30 הודעה מוקלטת שהוא ברכב ומתלבט אם לברוח או להסתתר מאחורי השיחים. מאז חבר שלו שלח לו הודעות אבל הוא לא פתח אף אחת מהן".
"חשבתי אולי שהוא נחטף או שהוא הצליח לברוח אבל הייתה לי הרגשה רעה מההתחלה", ממשיכה סיגלית. "אני מכירה את הילד שלי, הוא ידאג לכל העולם ובסוף לעצמו, כאלו אנשים בדרך כלל לא נשארים.
"התחלנו לחפש אותו ברשימות השונות, הפצנו את התמונה, חברים שלו הקימו חמל, פרסמנו הודעות וכלום. חיכינו , קיווינו, התפללנו אבל אני בפנים יודעת שהדפיקה בדלת תגיע והיא הגיעה ביום חמישי ב-9 וחצי בבוקר, כשהתייצבו אצלנו שני חיילים ושתי עובדות סוציאליות. אז הבנו שזה נגמר".
קראו גם:
את אורי ז"ל הכירו רבים כ"בן של..", אך אימו סיגלית טוענת כי מזה תקופה שזה כבר לא המצב. "בשנים האחרונות אני כבר מזוהה כאמא של אורי. הוא היה מסמר בכל מקום שהגיע אליו. היו לו חברים בכל מקום, היה איש של חסד, איש של מידות, של נתינה, חמלה אהבת אדם ואדיבות נפש.
"בלווייה שלו כולם דיברו עד כמה הוא היה איש של אנשים. כשהוא נסע להודו, תוך שעה כל מי שהיה על המטוס הפך לחבר הכי טוב שלו. סיפרו לי שהייתה מישהי שאיבדה את דרכה בהודו, ואורי ניגש אליה ולא עזב אותה עד שווידא שהיא בסדר ועלתה על מונית.
"אני שומעת אינספור סיפורים כאלו לאורך השבעה. הגיע אלינו גם הרקטור של האוניברסיטה שסיפר כמה היה מוכשר ושהם רוצים להנציח אותו, אבל ביקשתי שינציחו את הערכים שלו. מהנדסים טובים יש ויהיו, אבל אנשים עם כאלו מידות ועם נתינה למען האחר אין הרבה. אני הייתי עפר לרגליו והייתה לי הזכות לגדל ילד כזה. זו אבדה לא רק למשפחה אלא לכל העולם".
שניר, גיסו של אורי, ציין לאחר שנמצאה גופתו: "אורי שלנו איננו, סוף עצוב לתפילותינו ותקוותינו. כל כך הרבה אנשים אוהבים את אורי, והוא חשוב לכל כך הרבה. אנו מחזקים את משפחות הפצועים, הנעדרים והחטופים, מחבקים את משפחות הנופלים".
גל, חברו של אורי ספד לו ברשת החברתית וכתב: "תודה על מי שהיית בשבילי. לב ושמחת חיים שלא נגמרים. כמה רצית בטוב שלי כל החיים, כמה עזרת לי וכמה ויתורים עשית למעני. לא היה גבול לנתינה שלך. לכל מקום הייתי לוקח אותך איתי, לעבודה, לחו״ל, לסינג׳ורים... לא מייצרים חברים כמוך. אוהב אותך לנצח אחי".
הילה, אחותו של אורי, ספדה לו בלוויה ואמרה בין היתר: "אורי אח יקר ואהוב שלי, חיים שלי. כמה שאני אוהבת אותך, איזה אח היית, לרגע אחד לא עזבת אותי לבד. כמה חום ואהבה הענקת לאמא ואבא להדי, ולי. ולא רק לנו, גם לחברים ולכל אדם. גם כזה שפגשת לראשונה ברחוב. אף פעם לא הבנתי איך יש בך כל כך הרבה אהבה להעניק, מאיפה אתה מביא כמות כזו ואיך נשאר לך עוד, איך אתה לא מתעייף.
"לכולם קראת אחי, כולם היו האחים שלך. אני לא אשכח פעם אחת ששליח הגיע אלינו הביתה והיה נראה לך שקשה לו, ישר קראת לו אחי אתה צריך עזרה? אבל אחי כזה אמיתי שבא מהלב, כאילו שהוא ממש אח שלך. תמיד גוננת ושמרת עליי, היית עבורי כמו אח גדול למרות שאני בכלל האחות הבכורה. היית העוגן שלי, מקום של שקט ורוגע, הכלה וטוב לב שאין כמותו בעולם. תמיד דאגת לוודא שטוב לי, שאני רגועה ומאושרת. שאין משהו שקשה לי, שהכל פשוט בסדר. גם בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, המילים הראשונות שלך היו אם הכל אצלי בסדר, כי בדיוק הערתי אותך משינה. אמרתי לך שכן ושרק רציתי לבקש סליחה שלא הצלחתי לתת לך חיבוק אתמול כשהלכתי, כי בדיוק אורן בכה.
"ואתה כמובן ענית לי שראית ושהכל בסדר. סליחה שלא נתתי לך חיבוק אחרון אורי. סליחה שלא הייתי איתך שם ביחד ברגעים הנוראיים שעברת שם במסיבה. אתה ואני היינו צוות מנצח, תמיד עברנו הכל ביחד יד ביד. תמיד דאגת שאני לא אשאר לבד. סליחה שהיית שם לבד ושלא הייתי איתך כדי לחשוב ביחד לאן הולכים ואיך בורחים, שלא החזקתי לך את היד והכוונתי אותך למקום מסתור שישמור לי עליך. סליחה שלא שמרתי עליך כמו שאתה תמיד שמרת עליי. שהפעם לא הצלחתי לדאוג שתחזור הביתה".
אורי הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
יהי זכרו ברוך.
