סיפור הילדות של לי גרנות־רומי, שגדלה בפתח תקוה, מתחיל באובדן קשה, חוסר אונים משווע, וממשיך בסיפור בריחה, והורות שהובילה אותה לחשבון נפש.
קראו גם:
"הבנתי שכדי להיות אמא טובה יותר, אני חייבת לסלוח", אומרת השבוע מחברת הספר "מסע בשלוש מזוודות", שלפני כשנתיים הפכה לראשונה לאמא, "במשך שנים חייתי תחת ענן שחור וכעסתי על המצב שלי, אבל הבנתי שהגיע הזמן להניח את העבר מאחור. אין לי ספק שהכתיבה של הספר עזרה לי לנקות את הנשמה".
"תחושת פחד"
חודש בלבד לאחר בת המצווה של גרנות־רומי (43), אביה בישר לה שאמה נפטרה מסרטן. על מנת להתאושש מהאובדן, המשפחה נסעה לחופשה קצרה בארה"ב, ממנה גרנות־רומי תצליח להימלט רק בגיל 20. "ביקרנו בפלורידה אצל מכרה של חבר משפחה, אני זוכרת שהיה לה בית מדהים עם בריכה והרבה חדרים, היא לא היתה נשואה והיו לה ילדים שאיתם טיילנו, בניו יורק, דיסניוורלד ועוד מקומות. אחרי בערך חודשיים אבא והאישה הושיבו את כולנו בסלון ובישרו לנו שלפני שבועיים הם התחתנו. היינו המומים, בכלל לא ידענו שהם זוג".
איך הגבת?
"אני זוכרת שבכיתי וכעסתי, לא הבנתי איך זה קרה. אפילו לא עברה שנה ממותה של אמי, אני ציפיתי לשוב לישראל, לחברים, לבית הספר ולחדר שלי ופתאום הכל השתנה. בתוך זה גם איבדתי את אחי הגדול כי הוא היה מוכרח לחזור לישראל כדי להתגייס".
לבדה, מבלי להכיר את השפה או התרבות, גרנות־רומי חוותה שינוי פנימי: "הייתי ילדה זועמת, לא יכולתי לבטא את עצמי כי לא ידעתי מילה באנגלית ויש לי בעיות קשב וריכוז, הזעם בא לידי ביטוי בצעקות ולעתים באלימות. אבי ורעייתו פנו לייעוץ פסיכולוגי ואושפזתי במוסד סגור. בכל כמה חודשים עברתי ממוסד למוסד, היו שם בני נוער עם בעיות סמים ואלכוהול, פדופילים ואנשים אלימים. לשמחתי אף אחד מהם לא ממש הזיק לי. בתחושה שלי אף אחד לא באמת טיפל בנו, בעיקר דחפו לנו כדורים וניסו להשתיק אותנו. זאת היתה תקופה ממש מפחידה, כל הזמן חששתי לחיי. הכדורים הזיקו לי, הראייה שלי נפגעה וכל הזמן הייתי מטושטשת".
"כהורים, כולנו עלולים לטעות"
במשך חמש שנים גרנות־רומי חיה בסיוט מתמשך, אך כשאחיה השתחרר מהצבא והגיע לבקר אותה במוסד בג'קסונוויל, חלה תפנית: "פתאום הוא ראה אותי, אחותו קטנה, והוא חווה זעזוע. אני חושבת שזה גם מה שהעיר את אבא שלי, כי הוא באמת האמין שהוא עושה את הדבר הטוב ביותר עבורי".
"אני מניחה שיהיו אנשים שיחשבו שכתבתי את הספר כי אני רוצה נקמה, אבל את לא משקיעה כל כך הרבה זמן, אנרגיה וכסף עבור רגשות שליליים"
בשלב זה, לדבריה, שירותי הרווחה בארה"ב כבר מינו לה אפוטרופוס מטעם המדינה והיא איבדה שליטה על גורלה. "האפוטרופוס היה אדם מאוד קר, הוא לא באמת הכיר אותי או הבין את מצבי. כשאבי הבין שהוא לא יכול להוציא אותי בדרך חוקית הוא הסביר לי שאני חייבת לברוח בעצמי, בשעת בוקר מוקדמת, בתאריך שקבענו. חששתי אבל הוא הבטיח לי לטפל בהכל. באותו בוקר יצאתי מהמוסד דרך יציאה שהיתה פתוחה, חיכתה לי אישה שמיודדת עם אבי והיא הסיעה אותי לשדה התעופה במיאמי, שם המתין לי אבי שהעלה אותי על טיסה לניו יורק. אני זוכרת שממש רעדתי, הייתי רק בת 19, אבל שם כבר חיכה לי כרטיס לישראל". בשלב הראשון עוברת גרנות רומי להתגורר עם אחיה, אך נאלצת לשוב לארצות הברית על מנת להסדיר את האזרחות שלה. במהלך הנסיעה, לדבריה, היא שוב מאושפזת בכפייה, אך לאחר שמונה ימים אביה הצליח לשחרר אותה, והיא חזרה לישראל. "מאז לא שבתי לארצות הברית, כבר אין לי אמון שם באף אחד", מעידה גרנות־רומי.
האם את מטופלת היום?
"ממש לא. בקושי לוקחת אקמול פעם בשנה, יש לי סלידה עמוקה מכדורים כי ראיתי מה הם עוללו לי אבל גם כי אני לא זקוקה להם. יש לי קריירה בתחום הגרפיקה, בן זוג מדהים וילדה מתוקה, חיים מאושרים ובריאים, כל מה שהשגתי היה בלי שום טיפול".
בספר אותו היא מפרסמת היא מגוללת את החוויות שחוותה בג'קסונוויל.
כיצד משפחתך הגיבה לספר החושפני?
"הם כיבדו את זה כי הם יודעים שזה הסיפור שלי. אבי ורעייתו עלו לישראל לפני שמונה שנים. הוא כמובן העביר לי מסר שהם חוששים שאכתוב דברים לא נכונים. אני מניחה שיהיו אנשים שיחשבו שכתבתי את הספר כי אני רוצה נקמה, אבל את לא משקיעה כל כך הרבה זמן, אנרגיה וכסף עבור רגשות שליליים. להיפך, אני שחררתי ואין בי שום כעס כלפי אף אחד. אני מאמינה שכל אחד בדרכו חשב שהוא עושה את הדבר הטוב ביותר. דווקא כאמא אני מבינה שגם הורה הוא בן אדם וכולנו עלולים לטעות".
"קודם כל להקשיב לילד"
"כשהפכתי לאימא הרגשתי שיש לי במה לפצות את עצמי. רציתי לעשות זאת בדף חלק ונפש נקייה".
יש לך מסר עבור הורים שנמצאים במצב של אביך?
"חשוב לי להסביר שמוסדות וכדורים זה לא דבר רע, אבל לכל אדם יש את הסיפור שלו וחשוב לדעת שאמצעים פסיכיאטריים הם לא תמיד הפתרון. קודם כל תקשיבו לילד. אם בסופו של דבר לא היו מקשיבים לי, אני כבר לא הייתי כאן היום".
