בשבועות האחרונים הלכה וגברה מחאת בעלי עסקים קטנים בערים אחדות נגד הנחיות הממשלה משום שאין באפשרותם להתפרנס. עד אמצע השבוע לא הבעירו סוחרים ובעלי חנויות במרכז פתח־תקוה אש, כמו שנעשה בתל אביב ובראשון לציון, אבל פעולת המחאה שנקטו באה לידי ביטוי בפתיחת העסקים בדרכים מגוונות ויצירתיות. מטרתה של פתיחת העסקים אחת – לשרוד.
קראו גם >>>
מי ששוטט השבוע בין רחוב חובבי ציון, רחוב מוהליבר ורחוב ההגנה ודאי שם לב לאווירה הקודרת, ולאו דווקא בשל מזג האוויר החורפי.
לא מעט חנויות היו ריקות מסחורה, ואת חלונות הראווה שלהן עיטרו שלטים "למכירה" ו"להשכרה". אחרות היו סגורות בשערי גלילה מפלדה. על עסקים אחדים נתלו שלטים ובהם קריאה לציבור להזמין בטלפון או באתרי האינטרנט.
היו גם כאלה שפתחו את החנויות כאמור, ואחדים מהם פעלו בדרכים יצירתיות – הם הציבו שולחנות בכניסה לחנויותיהם והניחו עליהם סחורה וכך מנעו את כניסת הלקוחות לחנויות. בעלי חנויות אחרים קיבלו הזמנות מהלקוחות בכניסה לחנויותיהם וכעבור זמן קצר יצאו מהן ובידיהם המוצר המבוקש. בעל חנות נעליים ברחוב חובבי ציון אף התיר ללקוחותיו למדוד נעליים ברחוב.
"פגיעה קשה"
"המצב רע מאוד", אומר בכאב בעל עסק ותיק במרכז פתח־תקוה. הוא אפשר ללקוחותיו לאסוף הזמנות ואף מכר לאחדים מהם סחורה מחוץ לחנות. כמו אחרים ששוחחנו עימם, גם הוא סירב לחשוף את שמו מחשש שייפגע . "כשאני מגיע לאזור ורואה חנויות רבות להשכרה או למכירה זה עושה לי רע", הוא אומר. "אני מניח שיהיו נפילות נוספות בהמשך. מדובר בפגיעה קשה מאוד".
מה היה הרגע שגרם לך לפתוח במתכונת הזאת?
"כל המסעדות נפתחו לטייק אוויי ולהזמנות. גם כשהדוכנים בשוק היו סגורים הסוחרים הוציאו סחורה לרחוב. אז גם אני הוצאתי. התחלנו עם זה בימים האחרונים כי הגענו למצב שאין לנו ברירה. המחזור החודשי ירד ב־70 אחוז בחודשים האחרונים. לקחתי הלוואה מהבנק, וגם בעל הבית לא מוותר על השכירות. כשהחנות לא שלך ואתה סגור אתה מפסיד 700-800 שקלים ביום".
איך בכל זאת מחזיקים את הראש מעל המים ולא סוגרים?
"קשה מאוד. זאת מלחמה יום־יומית. לא רק לי, לכולם".
אתה לא מפחד מקנסות?
"ברור שכן, אין אחד שלא מפחד. עם זאת המצב הכלכלי מכריע. נראה אותך יושב בבית כשאתה יודע שיש לך תשלומים להעביר ואין לך כסף בכיס או שמנהל הבנק מתקשר. אנחנו לא יכולים לגנוב או לשדוד בנקים, זה מה שיש לנו. אנחנו מנסים לשרוד".
עד כמה הזדהית עם הסוחר מתל אביב שהשליך זוגות נעליים לרחוב?
"ב־100 אחוזים. כל סוחר מזדהה איתו. כמה אפשר? כמה הוא יכול להיות סגור?"
סוחר אחר שפתח במתכונת דומה אומר בתסכול: "אם אני פותח את החנות, אני מקבל דוח. אם אני לא פותח, בעל הבית רוצה את דמי השכירות. מאיפה אשלם? אלך לגנוב? פותחים כי אין ברירה, אנשים בלחץ. עוד מעט אנשים יאכלו זה את זה".
איך אתה מסתדר?
"כרגע אני עומד פה ואוכל את עצמי. תיכנס לחנות ותראה כמה מכרתי היום, אפילו לא פתחתי קופה. מה יש לי לעשות בבית? לריב עם האישה והילדים? אין פה אף אחד, איש לא נכנס. יש לקוחות שמפחדים לקבל דוח של 500 שקלים רק כי נכנסו לחנות. כל הסוחרים כאן מסכנים ואוכלים קש".
יכול להיות שתיאלץ לסגור את העסק?
"ברור, אני חושב על זה. אולי אהיה שכיר, אבל מצד שני עברתי את גיל 50, מי יקבל אותי? ההורים שלי מתקשרים אליי כמה פעמים ביום ושואלים 'מה נשמע' ואם אני צריך עזרה. אנשים בני 80 רוצים לעזור לפרנסה שלי, זה לא קל. אנחנו לא יודעים מה לעשות".
"הייתי בדיכאון"
"גם אני חשבתי לפנות את החנות", אומרת סוחרת שהגיעה לחנות כדי "להחליף בין הסחורה של הקיץ לזאת של החורף", אבל לא פתחה אותה. "החוזה שלי אוטוטו מסתיים", היא אומרת. "העבודה ירדה מאוד. חודש וחצי אני בבית בלי להכניס כסף. אחרי שסגרתי ב־18 בספטמבר כל הסחורה שלנו עומדת. ממרץ אנחנו לא עובדים כמו שצריך".
איך מתמודדים עם המצב הזה?
"הייתי בדיכאון, שבועיים רצוף שכבתי במיטה. אם לא בעלי, הילדים והנכדים, הייתי גמורה. לא ראיתי דבר כזה".
מה את חושבת על ההגבלות? הן היו מוצדקות?
"אני לא מבינה אותן. בתי ספר עובדים, בבתי כנסת מותר להכניס 10 מתפללים וגם המספרות עובדות, למרות שזה אחד על אחד. למה אנחנו לא יכולים? למה צריך מכוני יופי בקורונה ואותנו לא?"
המדינה עוזרת לכם?
"כמעט לא עוזרת. אם בעלי לא היה עובד, הייתי בבעיה הרבה יותר גדולה. ניסו לבוא לקראתי עם דמי השכירות, אבל ביקשו שאשלם שנה מראש. נכנסתי למינוס גדול ומאז היו לי בעיות עם הלב. כואב לראות את העסקים סגורים, אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. אני הולכת לישון ולא יודעת אם אקום בבוקר. אני מתפללת כל יום שיהיה בסדר".
עובד בחנות אחרת טוען שאומנם המצב החמיר בגלל הקורונה, אבל ההידרדרות במרכז העיר נובעת מסיבות אחרות. "יש מצוקת חניה גדולה באזור", הוא אומר. "נוסף על כך, בכל שכונה בפתח־תקוה נפתחים קניונים ומרכזים מסחריים, וחלקם עובדים בשבתות, אז למה שאנשים יבואו למרכז העיר? גם הנראות במקום בעייתית מאוד".
בעלת עסק: "הייתי בדיכאון, שבועיים רצוף שכבתי במיטה. אם לא בעלי, הילדים והנכדים הייתי גמורה. לא ראיתי דבר כזה"
אתה חושב שיש דרך לשפר את המצב?
"אם יפתרו את עניין החניה ויעשו כמה שינויים, אפשר, בדרכים יצירתיות ודווקא בתקופת הקורונה, ליצור שיתוף פעולה בין העירייה ובין התושבים והסוחרים כדי לצאת מהמצב. זה בידיים שלנו".
רבים כאן חושבים שדווקא הקורונה ריסקה אותם.
"אני חושב שהקורונה נתנה סתירת לחי לעסקים שהיו על הקצה, לאלה שלא התכוננו לימים קשים או לכאלה שלא ניהלו את העסק כראוי. בעלי עסקים לקחו הלוואות כשהמצב שלהם לא היה טוב והתנהלו כאילו לא קרה כלום. היום הם במצב כלכלי קשה. אם אדם סוגר עסק בגלל חודשיים ללא עבודה, כנראה משהו היה לא תקין בניהול".
"המאמץ לא שווה"
בין העסקים שקרסו נמצאת "ויגור", חנות תיקים, ארנקים ומזוודות שפעלה ברחוב חובבי ציון במשך עשורים אחדים ונכנעה למשבר הקורונה. "אנחנו סגורים כבר חודש וחצי, אין קונים", אומר בכאב אורי. בשנים האחרונות הוא ניהל את החנות עם גיסתו. "היו קונים שהיו רגילים לבוא אלינו, אבל הם נעלמו. בהתחלה זה היה כי אנשים ביצעו הזמנות באינטרנט, ועכשיו בגלל הקורונה. אנשים כמעט לא יוצאים מהבתים ורואים את זה בשטח".
ניסיתם לשרוד ולהמשיך להפעיל את החנות בכל זאת?
"ודאי שניסינו. כבר שבעה–שמונה חודשים אנחנו בקושי מרוויחים. התווכחנו עם בעל הנכס והוא הסכים להוריד קצת את דמי השכירות, אבל זה לא זה. הקורונה פשוט השביתה אותנו. כל חודש היינו בידיעה שאנחנו סוגרים, אבל ניסינו לתת עוד הזדמנות. יצאנו מהסגר אבל ראינו שבכל זאת זה לא זה והגענו להחלטה סופית. המאמץ לא שווה את ההשקעה".
תאר את הרגשתכם עכשיו.
"אני בסך הכול כמה שנים בעסק, אבל הוא היה שייך לאביה של גיסתי ולכל המשפחה שלה. החנות הייתה מוצלחת מאוד בעבר. זה קשה מאוד. גם עכשיו, כשבאתי לסגור, אמרתי לעצמי שאולי לא נעשה את זה וניסיתי לחשוב על כל מיני דרכים להציל את העסק, אבל זה בלתי אפשרי".
בכמה ירדו ההכנסות?
"ב־60 אחוזים לפחות. בחודשים האחרונים טחנו מים. יש ימים שלא מכרנו כלום ויש ימים שמכרנו ב־100 שקלים. לא מעט ספקים באו לקראתנו, אבל זה המצב. אולי בעוד כמה חודשים יבואו ימים טובים ונפתח מחדש. צריך להיות מצב שונה בתכלית כדי שנפתח, ואני לא רואה את זה קורה. ברגע שסוגרים עסק אי אפשר לפתוח אותו מחדש. זה כואב מאוד".
"לאן פניכם מועדות עכשיו?
"אני לא יודע, אנחנו שוקלים את צעדינו. התחלתי לעבוד בהסעות, אבל גם זה על הפנים. זה מה שיש. שרק נהיה בריאים ונעבור את הקורונה, זה הכי חשוב".
לכל העדכונים - חדשות פתח תקוה
