ד"ר אמנון רביב, דוקטור לליצנות רפואית בבית החולים בילינסון, לא זקוק לחג פורים כדי לעטות מסכה. פצועי המלחמה וגם מאושפזי המחלקה האונקולוגית מכירים היטב את הליצן שמצא את ייעודו בחיים: לרומם את מצב רוחם של החולים ולהעצים אותם. "ההומור מחזק מאוד אנשים", הוא אומר. "זה כמו צו הישרדותי, סוג של כלי נשק להתמודד עם המחלה. לי זה נותן המון סיפוק, משמעות ופרופורציות לחיים".
בין בית החולים לשדה הקרב
רביב (65), עסק בצעירותו במשחק ומוזיקה ובשנות ה־20 לחייו נדד בין מופעי רחוב בחו"ל. בשנת 1987, באחד ממסעותיו, קיבל שיחת טלפון בה התבשר שאימו חלתה בסרטן. "החלטתי לחזור לארץ כדי לחבק ולהצחיק אותה ולעבור איתה את הטיפולים", הוא מספר. "לאחר מכן הבטחתי לעצמי שאמשיך לעשות זאת כליצן רפואי. וכך היה".
לפני כ־20 שנה החל רביב לעבוד בבתי חולים, ביניהם בילינסון, וכשהבין שזה ייעודו בחיים, החליט להעמיק בתחום. את הדוקטורט הגיש בשנת 2015 והפך לדוקטור הראשון בעולם לליצנות רפואית, והיום הוא מקדיש לתחום את מיטב זמנו במסגרת פרויקט 'רופאי חלום'.
עד ה־7 באוקטובר עבד רביב בדוידוף במערך האונקולוגי, בעיקר במחלקות אשפוז היום, שם ליווה ילדים ומבוגרים. ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה החליט להרחיב את פעילותו: "הרגשתי צורך לטפל גם בחיילים פצועים וגם בצעירים שנפגעו במסיבת הנובה. מאז אני מטפל גם במחלקה האונקולוגית וגם בהם. זה מרגש מאוד, ונוצר חיבור שהרים וחיזק אותם".
ליצנות נשמע כמו משהו שמיועד לילדים, איך זה מסתדר עם טיפול בחיילים שנפצעו בקרב?
"בגלל שבראשם הם נעים בין בית החולים לשדה הקרב, צריך למצוא את הדרך להושיט להם יד בשפה ליצנית ולהתחבר אליהם. הדבר הראשון והכי חשוב בליצנות זה החיבור. זה תלוי גם עד כמה הפציעה קשה וכמה הוא יכול לתקשר. מספיק שאתה מעלה חיוך על פני החיילים, מרים את המשפחות או מתווך בין החייל לבין ילדיו".
איך מצחיקים אנשים ברגעים הכי קשים בחייהם?
"יש אחוז קטן שמסיבה זו או אחרת לא רוצה שליצן יגיע. אתה חייב לקבל את הדחייה ולהניח, כי זה בסדר, אבל 98 אחוז מהחולים והחיילים רוצים להתחזק על ידי הומור ושמחים כשמישהו בא לצחוק איתם ולשיר להם. ליצן רפואי הוא אמן רב תחומי".
איפה קשה יותר, באונקולוגית או במחלקת השיקום?
"אין שוני בין ליווי ילד קטן שמקריח ונלחם על חייו לבין חייל שנפצע קשה, איבד יד או רגל וכל חייו השתנו. העניין הוא להתנתק מהקושי, להתחבר לבן אדם ולגרום לו להרגיש טוב יותר ומועצם".
איזה תגובות אתה מקבל מהחולים והפצועים?
"בעיקר הבעות תודה. הגיע אליי לא מזמן אדם שאמר לי, 'אתה אולי לא זוכר אותי, אבל טופלתי כאן לפני 4 שנים ונשארתי עם 3 אחוז חיים בסוללה הטבעית שלי. באת אליי וזה כל כך חיזק אותי', ומיד לאחר מכן הוא חיבק אותי. מחזק אותי לדעת שהעבודה שלי כל כך משמעותית. הליצנות הרפואית שינתה אותי, גרמה לי להעריך את החיים אחרת ולדעת ששום דבר לא מובן מאליו. יש משהו בלראות שאנחנו בעצם שבריריים ולא יכולים לדעת מה מחכה מעבר לפינה. זה משנה את הפרופורציות לחיים".
איזה מקרה הכי נחרט בזכרונך?
"נכנסתי לאחד החיילים שנפצע בבארי באותה שבת, ויחד איתי נכנסו גם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, תאומות בנות 4 שהגיעו לבקר אותו בפעם הראשונה. שרנו לו יחד שירים וראיתי אותו מסתכל עליהן ודומע, וכאילו קראתי את המחשבות שלו. מניח שהוא חשב איזה מזל שהוא נשאר בחיים. אתה יוצא מרוגש ממפגש כזה ועם תחושה שהצלחת לחבר ביניהם.
"במקרה אחר, היה חולה סרטן שליוויתי הרבה שנים וכבר הפכתי לחבר שלו. בפעם האחרונה שהגעתי אליו, היה ברור שזה הסוף. ניגנתי ושרתי לו אבל כבר לא היה לו כוח לשיר, הוא רק הזיז את השפתיים. התקרבתי אליו והוא אמר לי בשקט, 'נתראה למעלה'. יצאתי מהחדר ואמרתי, 'טוב, זהו, אני לא יכול לעבוד יותר היום' והלכתי הביתה".
קראו גם:
"צריך לזכור אבל שרוב החולים מחלימים וכשאתה נפגש איתם בהמשך זה עושה טוב על הנשמה. מה שנותן לי דרייב להמשיך למרות הסיפורים הקשים זאת הידיעה שמדובר בעניין משמעותי לאנשים. אני יודע שהייתי במקום משמעותי לאלו שנלחמו והצליחו וגם לאלו שלא.
"אופטימיות היא כוח, הגוף והנפש הם אחד, ולשמחת החיים, האופטימיות וההומור יש תפקיד ומשמעות גדולה בתהליך ריפוי. גם שאנחנו נמצאים במשבר, זה מה שייתן לנו את הכוח לעבור אותו".
לשבור את האפרוריות
במסדרונות המחלקה הכירורגית ופנימית ג' במרכז הרפואי שניידר, מסתובבת נטע בז'סקי בדמותה של 'זזה' הברווזה, כשאליה צמודים משפחת ברווזי גומי קטנים. בז'סקי היא חלק ממערך הג'לולוגיה (מדעי ההומור) במרכז החינוכי שבבית החולים, שם הילדים המאושפזים תקופה ממושכת מקבלים מסגרת לימודית.
"המטרה היא לגלם משהו אחר מהנוף המקצועי והחד גוני לכאורה, לשבור את האפרוריות והפחד שיש לילדים שבאים למרכז רפואי", היא מסבירה. "למרות זאת לא תמיד נקשרים אלינו כי לפעמים גם אנחנו מוטלים בספק כחלק מצוות המקום, אבל אנחנו משתמשים בהומור כדי לייצר תקשורת לא מאיימת.
"כשאנחנו מגיעים למרכז, כל אחד בדמותו, אנחנו מתעדכנים מול הצוות ומתחילים את המסע במחלקה, מסתובבים בה ואז נוצר מפגש ספונטני באמצעות משחק ודיבור, תלוי מה הגיל של הילד. כמובן שאנחנו לא מתפרצים לחדרים אלא מחכים לאישור בתגובה ובמבט של המטופל. כשהם מחייכים אתה מבין שאתה יכול להיכנס".
ספרי על דמותה של זזה.
"זזה היא דמות אקלקטית, היא נאחזת בכל דבר שהיא רואה ויוצרת אינטראקציה סביב חפצים שונים. למשל, אני יכולה לבוא לילד שמחובר לאינפוזיה ולומר לו, 'אני רואה שאתה מטפל יפה בג'ירפה ונותן לה לשתות'.
"אנחנו מנסים להיאחז בנקודת חיבור לעולם הפנימי של הילד, אם באמצעות חפץ מקשר או בעזרת ההורים שמתווכים בינינו. המטרה היא להזכיר לילד שהוא עדיין ילד ולא איבד את הכוחות שיש בגיל הזה. אז נכון, אפשר לאבד את הביטחון לפעמים, כי זו לא המיטה שלהם ולא הבגדים שהם אוהבים ללבוש, לכן אנחנו מזכירים לו את מה שהוא כן אוהב, ועוזרים לו למצוא את התכונות החזקות שלו ולתת לו כוחות מחודשים".
איזה תגובות את מקבלת?
"ברובן טובות, אם כי יש כאלו שאומרים, 'זה לא מתאים עכשיו'. לפעמים יש נטייה של הורים לגונן, או מתבגרים שמעדיפים לוותר ולכוון אותנו לחדרים עם ילדים קטנים יותר, אבל גם להם יש לזזה דרכים להגיע, בעיקר דרך הומור ובדיחות על המצב, כמו נערה ששוכבת על המיטה ואומרים לה, 'את חיה את החלום, כמו בחוף הים'".
עפה ללפלנד
כשבז'סקי רואה את החיוכים נפרשים על הפנים, "זה מרים לי את הכנפיים ומשם אני עפה ללפלנד", היא צוחקת. "גם להורים זה נותן כוח כשהם רואים את הילדים שלהם מחייכים. היצירתיות היא חלק מהדי.אנ.איי של המקצוע. אנחנו משתדלים לחשוב מחוץ לקופסא, כי לילדים זה ברור מאליו מה שהם הולכים לעבור כאן אבל אפשר לשנות את ההתבוננות על הסיטואציה, ואפילו לתת גם לצוות כלים להתמודד איתה".
מבין כל הילדים שליוותה, שמור בליבה המקרה של ילדה עם גידול בראשה, שעברה תקופה ארוכה של ניתוחים. "בפעם הראשונה שראיתי אותה היא נראתה לי כמו דמות מתוך סרטי וולט דיסני והחלטתי לקרוא לה בשם הזה. היא מאוד אהבה לרקוד אז החלטנו יום אחד לעשות לה מסיבה בחדר ורקדנו בשבילה. לראות את הפנים המאושרות שלה יצר חיבור חזק מאוד. מצד שני זזה יכולה גם לשבת, לדבר עם הילדים ולהחזיק להם את היד כשצריך ולא רק להצחיק".
יש רגעי שבירה?
"אנחנו נחשפים למחלות קשות ולהתמודדויות לא פשוטות של ילדים ועושים עם אנשי צוות וקולגות את העיבוד. הרבה מהסיפורים חוזרים איתי הביתה, והכל נותן פרופורציות לחיים".
מה הטיפ שלך ביום שאמור להיות הכי שמח וצבעוני בשנה?
"צריך לפעול בגישה של 'ונהפוך הוא'. כלומר, מצבים יכולים להיות כל כך קשים ואנשים בטוחים שהם פה למסע של דיכאון וכאב, אבל זה יכול להתהפך למשהו מואר שעוזר גם לילד וגם למשפחה".
