רבות דובר לאחרונה על העלייה בתחלואה בהקשר של פתיחת שנת הלימודים ומפגשים משפחתיים במהלך חגי תשרי, אבל מי שעומדים (שוב) בחזית המאבק היומי בנגיף ונפגשים מדי יום עם תוצאותיו הטרגיות הם צוותי בתי החולים.
כמו גורמים רבים במערכת הבריאות, גם בבית החולים בילינסון היו בטוחים עד לא מכבר כי הקורונה מאחורינו, אלא שהגל הרביעי טפח על פניהם ולפני שבועות ספורים נפתחה מחדש בחניון התת קרקעי מחלקת טיפול נמרץ קורונה בה מטופלים לרוב חולים במצב קשה מאוד כשהם מורדמים ומונשמים.
מנהל המחלקה, אחות בכירה ואחות נוספת שאחראית על ליווי משפחות המאושפזים מספרים כעת על המתרחש בקומת 4- בחניון התת־קרקעי בבית החולים, כולל המאושפזים שמרביתם לא התחסנו, השחיקה וההתמודדות עם מקרי המוות, והשוק של המשפחות שרואות את יקיריהן ברגעים הקשים ביותר.
"עומדים בעומס"
"זה מתסכל ומבאס מאוד לחזור שוב לקומה מינוס ארבע ושוב להתמגן", אומר ד"ר איליה קגן, מנהל מחלקת טיפול נמרץ קורונה שעובד בבית החולים כבר 20 שנה. "לקח לנו זמן להבין שזה חוזר כי היינו בהכחשה כמה ימים טובים".
מה ההבדל בין הגל הרביעי לגלי התחלואה הקודמים?
"בגל הנוכחי מגיעים אלינו בעיקר לא מחוסנים. 90 אחוז מהמאושפזים אצלנו לא התחסנו, ואלו שהתחסנו ובכל זאת מגיעים, מבריאים טוב יותר. אין מה להשוות בין המחוסנים ללא מחוסנים, המחלה אצלם שונה לחלוטין. מבחינת סוג אוכלוסייה, הגל הנוכחי מזכיר את הגל השלישי. גם היום יש אצלנו אוכלוסייה יחסית צעירה ויש כאן גם מטופלים בגילאי 35-65. בגל הנוכחי כמו בשלישי יש יותר מבוגרים מחלימים ומחוסנים וכאלו ששמרו על עצמם, ולכן רואים יותר צעירים באשפוז".
קראו גם >>
מתנגדי החיסונים טוענים שרוב המאושפזים מגיעים לבית החולים בגלל מחלות רקע ולא בגלל הקורונה, שהמחלה לא מסוכנת כפי שמציגים אותה ושגם מחוסנים יכולים להדביק ולהידבק.
"נכון, יש חולים עם מחלות רקע כמו מושתלים ועוד שהתחסנו והגיעו אלינו, אבל הרוב הם אנשים בריאים בלי מחלות רקע שלא התחסנו. זה נכון גם שצעירים כנראה לא יהיו חולים קשים מאוד בדרך כלל, ואלו שנמצאים אצלי מהווים אחוז נמוך מאוד, אבל אלו שלא מחוסנים גורמים לעליה בתחלואה ולבידודים".
ד"ר קגן מסכים גם עם הטענה כי מחוסנים יכולים להדביק ולהידבק, אבל מציין כי הסיכוי לכך "נמוך פי שישה מאשר בקרב הלא מחוסנים. אם כולם היו מחוסנים, לא הייתי צריך לפתוח מחלקת טיפול נמרץ קורונה בגל הרביעי".
עד כמה המחלקה ערוכה כרגע מבחינת קליטת מאושפזים?
"נאלצנו להוריד מספר מיטות מטיפול נמרץ הכללי כדי לפתוח את טיפול נמרץ קורונה. כרגע אנחנו עומדים בעומס, אבל אם כמות החולים תעלה זה יהיה הרבה יותר קשה, נתחיל להרגיש מצוקה ונאלץ לצמצם את הפעילות האלקטיבית בבית החולים".
במשרד הבריאות אמרו שיתנו עוד תקציבים. מה אתה חושב שצריך לעשות כדי לשפר את המצב הנוכחי?
"תקציבים זה תמיד טוב, אבל צריך להיות מוכנים מראש. הבעיה הכי קשה היא מחסור בצוות סיעודי. אם עכשיו אקלוט את האחיות הכי טובות שיש, ייקח לי זמן לעשות להן הסבה עד שיוכלו לעבוד כאן בטיפול נמרץ קורונה. בעיה נוספת היא שהאוכלוסייה לא משתפת פעולה, כולל חוסר רצון להתחסן, אי־שמירת מרחק ואי־עטיית מסכות".
אלו פידבקים אתה מקבל מהצוות?
"שהם עייפים ושחוקים. כדי לעזור להם, יש שירות פסיכולוגי שמקיים מפגשים שונים. בנוסף, יש אנשי צוות שאנחנו נותנים להם להתרענן יותר. עם זאת, לעבוד בטיפול נמרץ זו שליחות והם מרגישים שחוץ מהם אף אחד לא יוכל לעשות את זה. כשאדם בן 40 שבגל השלישי היה במצב קטסטרופלי ושרד מגיע עם כל המשפחה להגיד תודה ושהצלנו את החיים שלו, זה נותן כוח להמשיך".
איך המצב משפיע עליך ברמה האישית?
"אני לא חדש במערכת וכבר די מחוספס. אבל מה שהכי כואב לראות זה חולים צעירים שלא התחסנו בגלל החלטות אידיאולוגיות. אתה יודע שהמדינה הביאה חיסון, בזמן שבכל המדינות האחרות אין מספיק לכולם, והיא רק מבקשת 'לכו להתחסן' ועדיין לא הולכים. ואז ממצב שהצעירים בטוחים שלא יקרה שום דבר, כן קורה משהו ואתה רואה את המשפחה שכן מחוסנת נכנסת להיפרד ממנו, אלו מקרים שאתה לוקח איתך. כמו כן, בגלל הגל הנוכחי הילדים כמעט לא ראו אותי ולא יצאנו לבלות איתם בחופש כי לא היה זמן. הם אמנם גאים ומספרים מה אני עושה, אבל הם מבואסים שאני או בטלפון או בעבודה".
נוכל להתגבר על הנגיף מתישהו?
"אם כל העולם יתחסן, נתגבר על הנגיף, אבל זו מחלה מתעתעת שיכולה להשתנות עם כל מיני וריאנטים. בסוף ננצח השאלה באיזה מחיר ומתי".
"מותש נפשית"
מי שחווה היטב את הקושי במחלקת טיפול נמרץ קורונה היא תמר בן חיים, אחות במחלקה שנמצאת במערכה הרפואית מהרגע הראשון. "בגל הנוכחי אנחנו יותר מיומנים, אבל יש תחושה של אוזלת יד כשיש פתרון בדמות חיסונים ובכל זאת חלק מהאנשים בוחרים שלא לקחת אותו", היא אומרת.
יש חולים או בני משפחה שלהם שלא התחסנו ומכים על חטא?
"אני אישית לא ניתקלתי בתגובות מצד בני משפחה, אבל יש אחיות שמספרות על מטופלים שאמרו 'הייתי צריך להתחסן' ו'לא ידענו שזה יהיה ככה'. אנשים לא מאמינים שהמחלה יכולה להיות כזו קשה ולהביא לתוצאות קשות עד שמישהו מבני המשפחה שלהם חולה ורואים את מצבו".
בעקבות מה שאת רואה במחלקה, איך את מגיבה לאנשים ברחוב שמפרים את ההנחיות?
"אין ספק שכשאני נכנסת לחנות ורואה שרק אני ועוד כמה בודדים עם מסכה, עולה בי כעס. אנשים לא מבינים את הקושי ואת מה שמערכת הבריאות עוברת כדי להציל את החולים האלה. הדבר הכי בסיסי זה לעטות מסכה".
את מעירה לאותם אנשים?
"לא, אני מעדיפה להימנע מעימות. אני יודעת שהאוכלוסייה בשנה האחרונה מאוד בוערת ומספיק שתזרוק גפרור במקום הלא נכון כדי להצית מריבה ואש ענקית. אני מסתובבת עם ילדים קטנים ולא רוצה לחשוף אותם לסיטואציות כאלו".
ספרי על התחושות בעבודה, במיוחד אחרי שכולם היו בטוחים שהקורונה מאחורינו.
"כשאמרו ששוב פותחים את מחלקת הקורונה, קיבלתי את זה קשה מאוד. מבחינתי החניון זה מקום שחור בחיים שלי. במקום שייחנו בו כלי רכב אתה מחנה מיטות של אנשים חולים מאוד ורואה את המוות כל הזמן. אתה מתאמץ שם מאוד, במיוחד עם כל המיגון, ותמיד נמצא במחסור של צוות ובעיות טכניות שונות כי אנחנו ממוקמים בחניון".
ד"ר קגן מדבר על שחיקה ועייפות מצד הצוות.
"אתה מרגיש מותש אבל לא פיזית אלא נפשית. אתה כל הזמן חוזר לאותו דבר ושוב מנסה ולפעמים נכשל ולא תמיד יש תוצאות. אנחנו כן מצילים אנשים בטיפול נמרץ ולא רואים אחוזים גדולים של תמותה, אבל אתה רואה את הייאוש של המשפחות, הפאניקה והקושי שלהן, וזה גל אחרי גל. בגל הקודם אמא שלי הייתה חולה קשה בקורונה והייתי בצד של המשפחה. אמרתי לעצמי 'יש לך את היכולת להיות ליד אמא שלך, אבל יש משפחות שאין להם את זה'. אז אני מאוד משתדלת לא להגיע למצב של שחיקה. אתן את כל מה שאני יכולה בשביל העם והמדינה שלי. אני מאוד מקווה לא להרים ידיים".
"קשה לצפייה"
הקושי הרב שבעבודה במחלקת טיפול נמרץ קורונה נובע מהטיפול בחולים, אבל גם בהתמודדות עם המשפחות שמגיעות לבקר את יקיריהן, לפעמים בפעם האחרונה. מי שמלווה אותן במחלקה ואף בהתנדבות מלאה היא נטלי לנצמן, שעבדה בעברה כאחות במחלקה הפנימית והיום עוסקת יותר בעבודת מטה בבית החולים.
נטלי פוגשת את בני המשפחה ("ללא התלבושת המיוחדת של המחלקה כדי שייראו את הבן אדם"), מסבירה מה מצפה להם ("מנסה להציג אור חיובי ולתת תקווה"), מסבירה להם כיצד עליהם לנהוג במחלקה ועוזרת להם להתמגן.
"אנחנו בסיטואציה שכל אחד תומך במה שהוא יכול", מסבירה נטלי את הרצון להתנדב במחלקה לאחר שעות העבודה. "האחיות הן בחזית של כל המלחמה ואין לנו כוחות בלתי נגמרים. זה משהו שאני כן יודעת ויכולה לעשות וזה מקל על הצוות שעובד בטיפול נמרץ שאת האנשים בו אני לא יכולה להחליף".
איך המשפחות מגיבות כשהן נכנסות בפעם הראשונה?
"בדרך כלל בשוק. טיפול נמרץ זו מחלקה קשה לצפייה. אז בדרך כלל הם נורא שקטים, מפוחדים, ועד שהם מגיעים לקרוב שלהם כל אחד מתנהג אחרת. לפעמים עומדים בשקט ומפחדים לגעת, לפעמים לא יכולים לעזוב. יש כאלו שמביאים שוקולדים או דברים שהמטופל אהב לאכול למרות שהבן אדם לא יכול לנשום. חלק אחר מתפרקים ומתעלפים ואחרים נשכבים על הרצפה".
איך זה משפיע עלייך?
"אנחנו עובדים שנים בבית החולים ורואים המון סבל, אבל מה ששונה בקורונה שגם כשאנחנו יוצאים מבית החולים זה לא נעלם ונמצא בכל מקום. אתה יודע שזה יכול לקרות לכל אחד, ולכן יוצא לך לשים את עצמך במקום בני המשפחה ולחשוב מה היה קורה אם היית שם. היו מקרים שהמשפחות ידעו שזו אולי הפעם האחרונה שיראו את יקיריהן, אז אין לך לב לומר להן 'תצאו כי עברה רבע שעה'. לפעמים יש גם כאלו שלא מצליחים להחזיק את פרק הזמן הזה".
יש משפחה שנחקקה לך בזכרון?
"בגל הקודם היה בחור, קצין, שהגיע ממשפחה חרדית מירושלים ואבא שלו היה רב שם. האבא הלך לרב שלו ושאל אם להתחסן ונענה שלא. בסופו של דבר הוא נדבק מהשכן ונפטר לאחר מכן. הבן הקצין כעס מאוד על הרב ועל השכן ופרסם מספר פוסטים בנושא.
"במקרה אחר הייתה סבתא שפחדה להתחסן כי הייתה אלרגית לכל מיני דברים, אבל היא לא פחדה לטפל בנכדים שלה שהיו בחינוך מיוחד והדביקו אותה. לראות את התגובה של המשפחה שלה אחרי שהיא נפטרה ואת ההבנה שהמוות שלה היה יכול להימנע ואולי נגרם באשמתם, היה אחד הדברים הקשים. לדעת שגרמת למישהו יקר לאבד את חייו כי אתה לא התחסנת ולא שמרת, זה העונש הכי גדול. כל סיפור במחלקה יכול להיות תסריט לסרט דכאוני".
לכל העדכונים - חדשות פתח תקוה
