הפועל "בני" פתח–תקוה בכדורסל נשים אינה נחשבת לאחת מלביאות הענף. למעשה, ההישג המשמעותי האחרון של הקבוצה היה זכייה בגביע האיגוד בשנת 2010. בסוף עונת 2019/2020 סיימה הקבוצה במקום האחרון וניצלה מנשירה לליגה השנייה בעקבות הקפאת הליגה עקב משבר הקורונה.
1 צפייה בגלריה
לוין. "אני מאמין ביכולתי להצעיד את הקבוצה למקומות טובים"
(מינהלת ליגת על נשים, עודד קרני)
מי שקיבל השנה את המושכות על הקווים הוא רועי לוין (28), תושב קרית אונו וסטודנט לחינוך והתמחות בניהול ספורט, שלראשונה בחייו מאמן קבוצה בוגרת.
"לא הגדרנו מיקום ספציפי שיחשב כהצלחה", הוא מבהיר מייד, "אבל אני בהחלט מקווה ומצפה שלא נגרר למחזורים האחרונים עם דפיקות לב מואצות, אלא נעשה הכי טוב שאפשר בתקווה ובאמונה שתהיה לנו עונה מוצלחת".
שאלה של ניסיון
לוין שיחק בעברו בקבוצת הנוער של עיר מגוריו קרית אונו ומשם המשיך לקריירת משחק קצרה בליגות הנמוכות. לקראת סיום העונה שעברה, כשהיה הסקאוט של הקבוצה לצידו של המאמן דאז, גיל סלע, הוא הפך למאמן בפועל ובסיומה הצליחה הקבוצה להישאר בליגה הבכירה.
קראו עוד>>>
השנה החליטו קברניטי המועדון לתת לו את המפתחות כבר מההתחלה בתקווה שיעמוד בציפיות. לוין יודע שחוסר ניסיונו על הקווים כמאמן ראשי גרם ויגרום לאנשים להרים גבה, אבל הוא מסרב להתרגש מכך. "אני מאמין ביכולתי להצעיד את הקבוצה למקומות טובים", הוא מבהיר.
"זה לא עניין של עודף ביטחון, אלא תחושה פנימית שלי שעברתי את המסלול שהייתי צריך לעבור כדי להיות מאמן ראשי בליגת העל נשים.
"אני מודע לכך שאני צעיר, אבל התחלתי לאמן בגיל 16. הייתי במשך ארבע שנים עוזר מאמן בליגת העל נשים ואני הרבה שנים מאמן במחלקות נוער בנים ובנות. אני פשוט עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר בתקווה שזה יצליח".
מה בכל זאת ייחשב הצלחה מבחינתך?
"הגעה לפלייאוף העליון. אם לא נצליח, זה יצער אותי מאוד. אני חושב שמשקיעים פה הרבה כדי שכן נצליח".
צירפתם השנה שחקניות אמריקאיות מנוסות בניגוד לעבר שהתחזקתם בצעירות יותר.
"לא שיחקנו עדיין הרבה משחקים ואנחנו עדיין עובדים קשה על הכימיה בין הבנות בתוך הקבוצה. הבנות האמריקאיות נהדרות ואני סומך ומאמין בהן. הניסיון שלהן בליגה הישראלית משמעותי ויהיה יותר בהמשך".
אם תשאל אנשים בעיר על קבוצת כדורסל נשים בפתח־תקוה לא בטוח שיידעו לענות לך.
"אני מודע לזה. בעבר היה יותר עניין סביב הקבוצה והיום זה פחות. אגב, זה קורה ברוב ספורט הנשים בארץ ולא רק בפתח־תקוה".
ומה עושים כדי לשנות את המצב?
"אני יודע שבמועדון עובדים על זה מאוד קשה ומשקיעים המון. אפילו מינו לנושא מישהי במיוחד שתפקידה לדאוג שהקבוצה תהיה כמה שיותר בתודעה. מעבר לשיווק ברשתות החברתיות יש גם מאמצים בבתי ספר, הגרלות במשחקים ועוד. במסגרת היכולת שלי אני מנסה לסייע כמה שיותר להצלחת הקבוצה ושיכירו אותה כמה שיותר".
על בנים ובנות
אימון נשים מבחינתו אינו פחיתות כבוד, אולי אפילו להפך. "אין לי סיבה מדוע זה קרה", הוא אומר. "כל חיי אימנתי בנים ולפני כמה שנים קיבלתי פתאום הצעה לשמש כעוזר מאמן נשים ונשארתי. גם השנה אני מאמן קבוצת נערים בקרית אונו.
"בנות יכולות לריב באימון ולא לדבר שבועיים, ואילו בנים יכולים ללכת מכות ולהתחבק אחרי האימון. אבל בשורה התחתונה: בסוף זה אותו משחק עם אותה מטרה"
"המגדר לא עושה לי את זה. אני פשוט נהנה מהעבודה. אני כל השנים רוקד בין שני העולמות ונהנה. מבחינתי זה כדורסל, בין אם זה בנים או בנות. זה לא כזה משנה לי".
אתה לא מתייחס למגדריות אבל קיים הבדל בין משחק של נשים לגברים.
"בנות יותר נותנות את עצמן לתהליך של המאמן ונכון שיש הבדל בקצב והמהירות, אבל אין הרבה מעבר לכך. יכול להיות גם שבנות צריכות להרגיש יותר חיבור ושייכות לסיטואציה, ואילו בנים באים, עושים את העבודה וזהו.
"בנוסף, בנות יכולות לריב באימון ולא לדבר שבועיים, ואילו בנים יכולים ללכת מכות ולהתחבק אחרי האימון. אבל בשורה התחתונה: בסוף זה אותו משחק עם אותה מטרה".
כמה שנים אתה רואה את עצמך כמאמן של המועדון?
"כל עוד ירצו אותי במערכת ונעשה עבודה מספיק טובה בשביל שאהיה ראוי, אשמח לקחת בזה חלק".
מה המצב של כדורסל הנשים בישראל?
"לא טוב כמו שהיה בזמן ילדותי. אני זוכר אז אולמות מלאים ואת עצמי צופה במשחקים. אני מדבר על השנים של לימור מזרחי ואלומה גורן.
"אני לא יודע מה קרה לענף שמקבל פחות חשיפה וחושב שזה קשור אולי ברמת הניהול מלמעלה. אני מקווה שדברים ישתנו לטובה כי אני בן אדם אופטימי".
אתה בתחילת הדרך כמאמן. מה השאיפות שלך להמשך הקריירה?
"שאלה קשה. אני עדיין לא יודע אם אני רוצה לאמן כל החיים. אבל כל עוד אני אוהב ונהנה מהכדורסל, ארצה לאמן ולא משנה לי באיזו רמה, בין אם זה נשים, גברים או ילדים. כשארגיש שאני לא רוצה לאמן ולא נהנה מזה מספיק, אדע להפסיק ולעשות דברים אחרים".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
