באחת הסצנות המטלטלות בסרט "חולה אהבה בשיכון ג'' פוגש חרפוף את אוולין, שאת שמה הוא קורא מדי יום בזעקות שבר מתגברות מחצר בית המשוגעים - 'אוולין, אל תלכי...אל תלכי!' ואז (סליחה על הספויילר) כשהיא ניצבת שם מולו, שנים אחרי שנעלמה, הוא שואל לשלומה, ולאחר שתיקה מביכה של שנייה או שתיים מבקש את סליחתה ("אני צריך ללכת"), ניגש אל החצר הסמוכה וזועק: 'אוולין, אל תלכי!'
בסצנה הזאת שבי גיבזון מתמצת בגאונות רוטינה של כאב שהופכת לערך בפני עצמה. עמותת הכחולה, בהנחה שתנצח את המשוכות הבירוקרטיות, תעלה בזמן הקרוב על הסוס ותוביל את העגלה. המעבר מהיציע אל חדרי ההנהלה יושלם. זעקות השבר, אלה שהפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מחיינו, יצטרכו להיגנז. לרע ולטוב, התקווה הגדולה התממשה ועכשיו הכל עליהם ובלי הרבה ברירה, בעצם, עלינו, על כולנו. על כל האוהדים.
יש לא מעט ביקורת, חלקה אפילו מוצדקת, על דרך המשא ומתן מול המפרק, על סכום המינימום עליו התחייבה העמותה במכרז, על היעד של הכסף והתפקיד שהוא ימלא בקופת המפרק. ובגדול, ישנן השגות על לא מעט סוגיות שככל שמעמיקים בהן מוצאים יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה.
אבל אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה. רק קדימה, עם כל מה שזה אומר ואולי גם המחיר שאותם אלה שנשאו את דגל ה"הקבוצה לאוהדים" ייאלצו לשלם.
בהנחה שהשינוי הנוכחי היה מתרחש לפני עשור או יותר אפשר להעריך שהיה לו כוח גדול יותר. היום האוהדים מלקטים הריסות, צל של מועדון שסכום חלקיו קטן יותר מכל מה שאפשר לדמיין. האוהדים ברובם יושבים מזמן בבית, מרוחקים רגשית מכל מה שקשור להפועל פתח־תקוה של היום, כאילו מדובר בקבוצה אחרת מזאת שהם הלכו אחריה עד אמצע העשור שעבר. דווקא בגלל זה, הצלחת המהלך תהיה עוד יותר מתוקה מכפי שהייתה יכולה להיות לפני למעלה מעשור.
אבל לגבי כל זה עוד נראה, השבוע צריך ואפשר להתענג על ניצחון אחד, ואולי ראשון, במסע ארוך של ניצחונות.
