חולצה מחוץ למכנסיים (אורי קידר)
אחד השערים הכי זכורים בעידן המודרני של הפועל פתח־תקוה, הוא זה שכבש גאבור מרטון ההונגרי לרשת בית"ר ירושלים בעונת 98/99. אין אוהד שלא זוכר את המשחק המטורף (2:3 להפועל) ואת הכדור שירה מרטון מ־35 מטר אלכסונית לשערה החשוף של בית"ר. מעטים זוכרים כי השער היה חשוף בשל יציאה כושלת של איציק קורנפיין, שוער בית"ר.
בני קוזושווילי, שרגע לפני כן איבד את הכדור, דהר לעבר השוער שיצא להרחיק את הכדור ליד דגל הקרן וירד לגליץ' בלתי מתפשר. השוער המנוסה, שראה ודאי את חייו חולפים לנגד עיניו, פשוט הטיס את הכדור לכיוון מרכז השדה.
אוהדי הפועל אולי לא יאהבו את הכינוי "כסחן" בהקשר של קוזו, אבל גם הם יסכימו שהוא סמל לאגרסיביות ונחישות בלתי מתפשרת. כזה שאמר: "רק כוסיות עם ג'ל בשיער מכניסים את חולצת המשחק למכנסיים".
אותה נחישות שהביאה אותו להסתער ללא מורא על קורנפיין ולהציל את ההתקפה האבודה, הביאה אותו לראות כרטיס אדום במשחק מול הפועל בית שאן ב־1996, אחרי שהרים את נמרוז אלבז היריב לגבהים שאפשרו לו לראות עמוק לתוך ירדן. למה? פשוט כי רגע לפני כן צעקו לו מהספסל שינסה לספוג כרטיס צהוב, שירחיק אותו ממשחק גביע טוטו והוא לא יסתכן בהיעדרות ממשחק ליגה.
כמה חודשים לאחר מכן, הפועל שיחקה בגביע אופ"א מול וויילה הדנית והייתה על סף העפלה היסטורית לסיבוב השני. כמה דקות לסיום קוזו גלש לרגלי ויקינג סקנדינבי קשוח, שהעז להעמיד בספק את היתרון הכחול ושלח אותו לתפוס מבט מלמעלה על ארץ הקודש. השופט האיטלקי סידר לבלם מקלחת מוקדמת, וזה אפילו לא התווכח.
חמישה אדומים ספג קוזו במשחקי הליגה, אחד נוסף באירופה. הפועל ניצחה חמישה מהם, אחד נוסף הסתיים בתיקו. נדמה לי שזה אומר הכל על הקפטן הנחוש, שכולם אהבו ומעולם לא הכניס את החולצה למכנסיים.
הכסחן הסמוי מן העין (יאיר קטן)
כשמדברים על כסחנים בכדורגל, מדובר בדרך כלל בעניין די פשוט – אלו שנכנסים עם שתי רגליים בברך של יריב, שעולים לכדורי גובה עם מרפקים, שנושכים וצובטים ודוחפים ותופסים ומציקים בקרנות ובמצבים נייחים.
היופי במרקו מטראצי טמון בכך שהבלם האיטלקי העלה לסדר היום – וגם לדרגת אמנות – את הצורה החבויה של כסאח בכדורגל, את ה'גיא פניניות' הזו שנעלמת לחלוטין מהחוויה של האוהד הממוצע, שרגיל לצרוך את האגרסיביות שלו בצורה הרבה יותר גרפית.
את תוצאות האקסטרה־כסאח של מטראצי אי אפשר להעלים עם ספריי, או בעזרת הקוקטייל של ד"ר רוסנובסקי. כשהוא היה מפוצץ לך את הרגל הדם היה מתיז החוצה, כשהוא היה לוחש לך כמה מילים קשות במיוחד על המשפחה שלך, הדם היה עולה לך לראש. תשאלו את זינדין זידאן, שהפעולה האחרונה בקריירת המשחק שלו הייתה לשכוח שהוא נמצא בגמר המונדיאל ולהכניס למטראצי איזו ראסיה.
מטראצי הוא הכסחן האולטימטיבי בגלל שהוא בחן את היריבים שלו בצורה אחרת. הם לא נמדדו בקשיחות שלהם, בדרך בה הם היו מסוגלים לחזור לעמוד על הרגליים אחרי עבירה שלו, אלא בהיבט הפסיכולוגי. הוא חדר לעמקי הנשמה שלהם ופרט על מיתרי הרגש כמו על גיטרה מזייפת. וזה הרבה יותר מרשים מאשר עוד תיקול פוטבול מטורף. לשבור את הנפש במקום את פיקת הברך, את הסבלנות במקום את הקרסול.
פרצוף שעושה עקצוץ ברגל (אריאל ימיני)
דור אלו הוא מהשחקנים האלה שכשאתה רואה את הפרצוף שלהם, ישר מתחיל לך עקצוץ ברגל. זו לא אשמתו, אתם מבינים, הוא נולד ככה - אילו היה חלוץ חוד זה היה בזבוז של פנים.
אני כנראה לא אחדש לכם כשאקבע שהמגן הימני של האלופה, ובעבר הלא כל־כך רחוק עמוד התווך של הגנת הלוזונים, הוא לא השחקן המוכשר בליגה, אבל ממה שיש לו בלב ובסטופקס אפשר להפיק גלולות מוטיבציה.
אנשים לא מבינים את הערך שיש לשחקן שמתנהל כמו דבור (לא מואנס, בעל החיים, למרות שגם הראשון ממש לא פראייר), על המגרש. באזזז בלתי נפסק שמכסה שטחים ומכניס חיל, רעדה ואיבה בלב היריבה. שחקן בקבוצה שלו לא יכול לצפות באלו משאיר שיניים על המגרש, ולהשאר אדיש, זה לא עובד ככה. זה סם שמדביק קבוצה שלמה ומכניס לה ברק לעיניים, וגם בכר השכיל להבין את זה.
אז נכון, יהיו הגבהות מאגף הימני שיגרמו לך לתפוס ת'ראש ולתהות על אפקט הפיזור ה'אלואיסטי', כזה שיכול להניח את הכדור נפלא על הראש של וואקאמה, אבל באותה נשימה להוריד את זקן יושבי הווסרמיל ביציע. אבל את הנשמה שלו חבר'ה, את הנשמה אי אפשר לאמוד בגרמים, זה כבר ברמת האלוהות.
הזועף מנתניה (צביקה נעים)
עודד מכנס מקפיץ ברוך מעל בלמי מכבי פתח־תקוה, מושיקו גריאני מסחרר באלגנטיות את מגיני בית"ר ירושלים ודוד לביא מתרומם לגובה אלף מייל כדי לנגוח מעל ההגנה הנבוכה של מכבי ת"א - כשמדברים על "מכבי נתניה ועוד 15" אלו בד"כ התמונות הראשונות שקופצות לראש.
אבל כדי שכל הריקודים האלה יקרו מקדימה, היה חייב לעמוד שם מישהו מאחור, קשוח, מפחיד ועם הסטופקס הכי חדים במזרח התיכון - חיים בר. אחד הדברים המרשימים אצל הבלם האגדי של נתניה הייתה העובדה שאיכשהו הוא תמיד נראה זועף. משהו במבט שמשדר זעם שמתודלק בבעירה פנימית נצחית יחד עם תסרוקת בלתי אפשרית הפכו אותו לטיפוס מאיים שאתה מעדיף לפגוש בסמטה אפלה מאשר בדרך לרחבה של ויסוקר.
חיים בר כל כך שנא להפסיד או לראות חלוץ יריב חוגג כיבוש, והיה בו משהו בלתי מתפשר בכל מה שקשור להגנה על הבית. לכן גליץ' אכזרי ישר לפיקה היה לגיטימי בדיוק כמו דריבל אלגנטי בהתקפה. לפעמים היה נדמה שהוא ממש נהנה לראות שחקן יריב מתעופף באוויר (ועוד לא אמרנו מילה על גליץ' הנקמה בגבי לסרי) ויורד מהדשא על אלונקה. אל תטעו, היה לבר הרבה כדורגל, תזמון נפלא והבנת משחק של ליברו שידע לנהל את העניינים מאחור ולעלות מדי פעם כדי לכבוש גולים. בדרך הוא גם היה האיש שגרם לאלפי גרונות נתנייתים לשאוג בקצב ובעונג בלתי מוסתר: "חיים יביא לנו רגל, חיים יביא לנו רגל".
קרייזי ג'ונס (ערן אברהם)
אל תקשיבו לאף אחד – אין ולא יהיה בהיסטוריה של המשחק כסחן גדול יותר מוויני ג'ונס. ג'ונס נולד במערב לונדון בשנת 1965 ובגיל 21 הצטרף לווימבלדון, ששיחקה אז בליגה הראשונה (הפרמיירליג של היום) וכונתה "הקרייזי גאנג", מכיוון שבשורותיה שיחקו כמה מהקשוחים שבשחקני אנגליה בשנות השמונים.
בימים ההם לא מיהרו לשלוף כרטיס צהוב ראשון, ועבירות שהיום מסתיימות באדום ישיר זכו אך ורק לשריקה לעבירה, שלאחריה, למרבה השוק, המשיכו לשחק כאילו כלום לא קרה.
אבל ג'ונס היה כסחן אחר. הוא אהב לשמוע את הקנאק שמגיע מחלקי גוף של שחקני יריב, שבמקרה הטוב חטפו פקקים לרגליים ולא לצלעות. למעשה, אם ג'ונס היה משחק היום כדורגל הוא לא היה שורד משחק אחד.
במשחק מול מנצ'סטר סיטי הוא שבר רגל לשחקן יריב כבר אחרי 5 שניות, הוא איים על רוד חוליט, שיקשור לו את הראסטות לקורה ויאכל לו את האזניים, ופעם אף צוטט כשאמר שההתאחדות באנגליה עומדת להעניק לו גביע על כך שהעביר את האלימות מהיציעים לדשא.
לאחר שפרש ובעקבות תדמיתו הפסיכית, נלקח ע"י הבימאי הידוע גאי ריצ'י כדי לשחק בסרטו "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", ומאז הופיע בלא מעט סרטים הוליוודיים, כמובן בתפקיד של המטורף.
מי שבאמת רוצה לראות במה מדובר, שיכתוב Vinnie Jones ביוטיוב, ושלא יגיד שלא הזהרתי מראש.
הכסחן המיתמם (דני טנקל)
אין מצב. אין מצב שאנחנו מרימים פרויקט מיוחד לחג הקציר, ואני לא עושה כבוד כמו שצריך לנציג האולטימטיבי של המגזר, אמרתי לעורך כשהוא ביקש לכתוב כמה מילים על כסחן שנכנס לי ללב. כן, כן, חברים, חאלד חלאיילה הרוויח ביושר את התואר המכובד הזה.
אין מה לעשות, לקחת רגליים זה מקצוע. להיות שם בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון כשהקבוצה היריבה יוצאת להתקפה, ולגרום לשחקן שמוביל את הכדור להריח את הדשא ממרחק יריקה. לדעת שכל דרך לעצור את היריב היא כשרה ולגיטימית.
עם השנים חלאיילה פיתח את הז'אנר לדרגת אמנות. לרוב הוא אפילו עושה את זה בחיוך. מועך את היריב ומשחרר אנחת רווחה. מפרק את המוקש תוך שימוש בטכניקות לחימה הנהוגות במזרח הרחוק ועוטה על עצמו פרצוף מיתמם. כאילו אומר לנו, בחייאת יא ג'מעה, תנו לבנאדם לעשות את העבודה שלו בשקט.
למען האמת, הוא אפילו לא נראה כמו שחקן כדורגל טיפוסי. יושב עליו הרבה יותר טוב הלוק של מרים משקולות. אבל חלאיילה ניפץ כל שיא אפשרי בו התהדרו כסחני ארצנו כשצבר צהובים בקצב מסחרר. ואין כמו כרטיס צהוב כדי לשים פלומבה על כסחן מפואר.
חלאיילה אוטוטו בן 36, הוא נמצא בדמדומי הקריירה, ובסכנין כבר שוברים את הראש ומחפשים יורש ראוי. אבל חאלד חלאיילה יש רק אחד. וטוב שכך.
