חידה: מה המשותף לגילה אלמגור, נתן יונתן, גברי לוי, יואל גבע, יואל שר, אברהם גרנט, אייל לחמן ואפילו חבר מועצת העיר, אדי קואז? התשובה היא שכולם בוגריו של בית הספר פיק"א בפתח־תקוה, שנחשב לראשון בעיר וקיים כבר 133 שנה.
כיאה למוסד חינוכי ותיק, חווה בית הספר כמה משברים קיומיים, כשהחמור ביניהם, כנראה, היה השילוב של הבנים והבנות בלימודים משותפים בתחילת המאה העשרים, למורת רוחם של גורמים חרדים. אלא שלמרות המשברים, המכשולים והמלחמות לאורך השנים, שרד המקום שפועל עד ימינו אנו.
כדי להבין את ההווי הבית ספרי המיוחד נפגשנו עם מרים ספקטור־בלאו (91), שלמדה במחזור ל‘ במוסד החינוכי, לימדה בו בהמשך במשך 39 שנה, ולאחר פרישתה אירגנה את חגיגות 100 השנה במקום.
זמן חיון
המוסד החינוכי, שנקרא בתחילה "בית הספר הברון", הוקם בשנת 1885 בעקבות פנייה לברון רוטשילד מצד קברניטי המושבה, שהסבירו כי "תלמוד התורה" אינו מספק. בשנותיו הראשונות לא נבדל המקום משאר ה"חדרים" ביישוב הצעיר, ותוכנית הלימודים בו כללה שיעורי תורה ותפילה בלבד, כשהביאורים להם נעשו בשפה האידית.
ראשיתו של המוסד החינוכי הוותיק בשני חדרים קטנים בבניין ליד בית המרקחת של המושבה (לימים כיכר המייסדים). באחד החדרים למדו תלמידים, ובשני תלמידות. כשמספרם גדל, עבר המוסד לבית רעוע בקרן הרחובות פינסקר וחובבי ציון, שחדריו היו צרים ואפלים. בשנת 1895 שכן בית הספר בבניין בן שתי קומות ברחוב יפו (לימים רחוב ז'בוטינסקי), כשקומתו העליונה יוחדה לכיתות הגבוהות, והתחתונה לנמוכות.
בשנת 1903, כתוצאה ממדיניות כלכלית חדשה של חברת יק"א ("החברה היהודית להתיישבות"), לקח על עצמו ועד המושבה את ניהול בית הספר. במטרה לחזקו ובשל נטישת תלמידים לטובת מסגרות חרדיות, נערך חיפוש אחר מנהל חדש. הבחירה נפלה על דוד חיון, איש חינוך צעיר, שהיה בעל הכשרה מקצועית מאוניברסיטת סורבון בצרפת.
חיון, שנדרש להפעיל את כישוריו הדיפלומטיים במטרה לשכנע את אנשי פתח־תקוה להחזיר את ילדיהם לבית הספר, החל את דרכו במוסד החינוכי בשנת 1904, ופעילותו הפדגוגית נמשכה ברציפות עד לפרישתו לגימלאות בשנת 1947.
בספרו "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1997) מתאר אהוד בן עזר את ימיה של דודתו, המשוררת הארצי־ישראלית הראשונה, אסתר ראב, בבית הספר ומצליח לשפוך אור על הנעשה באותה תקופה:
"חיון מצא את בית הספר במבנה שמצבו היה רעוע, עם שלוש כיתות לימוד, ללא ספרים וציוד. במטרה להוציא את בית הספר מהמשבר הוא התחיל בגיוס מורים, מהטובים ביותר שהיו באותה תקופה בארץ. צעדיו הראשונים היו: הכנסת ספרי ועזרי לימוד, ניהול המורים כצוות וניסיון ללמד לפי תוכניות לימודים מסודרות בשפה העברית, המבוססות על תוכנית הלימודים של הסתדרות המורים.
"לקראת סוף שנת הלימודים תרס"ה (1905), חיון דיווח על עלייה במספר התלמידים, שעלה ל־60. חיון הנהיג סדר ומשמעת בענייני התנהגות בשיעורים, איחורים והיעדרויות ודיווחים להורים. נערכו נשפים בהם התלמידים לקחו חלק פעיל, ונבחר ועד הורים שהיה מעורב בנעשה בבית הספר".
לקראת 1909 למדו בבית הספר כבר 104 תלמידות, 76 תלמידים, ומאה ילדים בגן הילדים. בשנה זו, לפי דרישה של חברת יק"א ובתמיכת החלק הליברלי של איכרי המושבה, ביצע חיון צעד נועז ואיחד את בית הספר, כך שבנים ובנות החלו ללמוד יחדיו. כתוצאה מכך, האוכלוסייה האדוקה של המושבה החרימה את בית הספר, ואחדים הוציאו את הילדים (ובעיקר את הילדות) ממנו, אולם המקום שרד.
בבית הספר המעורב היו שמונה כיתות, ובשנת 1913 נלמדו בו מקצועות כמו טבע, ציור, שירה, תפירה לבנות וערבית לבנים. בשנת 1927 נוספו שיעור אנגלית, עבודת גינה ומלאכת יד. הילדים לקחו חלק פעיל במטבח הבית ספרי (שמטרתו היתה להתגבר על תופעת תת־התזונה), בגינת הירק, בכוורת, בלול ובתחנה המטאורולוגית.
חינוך? תשלמו
ספקטור־בלאו מספרת כי נאמר לה מפי דודה, שלמד במקום בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת, כי מבנה בית הספר שימש כמגן בתקופת מאורעות תרפ"א (1921). "הכניסו במהלכן את כל הנשים והילדים באזור לבניין כיוון שהוא היה עשוי בטון, ושם הם היו מוגנים", היא מציינת. "דוד שלי היה זה שעבר בין הלוחמים ומסר ידיעות".
כשהחלה ללמוד במוסד החינוכי, התרחב בית הספר והתווסף לו צריף, שחולק לשלושה חלקים באמצעות מחיצות. בימי שישי או בראש חודש המחיצות הוסרו וכל תלמידי בית הספר חגגו יחד. חוק חינוך חובה אולי נראה טריוויאלי כיום, אולם באותן שנים רק מי שהפרוטה היתה מצויה בכיסו, יכל להרשות לעצמו לשלוח את ילדיו לקבל חינוך.
"היינו צריכים לשלם שכר לימוד ומי שלא היה יכול - לא נרשם", היא משחזרת. "בהתחלה אנשים היו משלמים, אבל כשהמצב הכלכלי שלהם הפך לקשה, הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד. אז היה מגיע גובה ומבקש את הכסף כי אחרת אי אפשר היה לשלם למורים. סיימתי את כיתה ח‘ לפני פסח כי לא היתה אפשרות לשלם למורים, והם לא קיבלו שכר במשך שלושה חודשים".
מה את יכולה לספר על המורים שלך ועל ההווי בבית הספר?
"היו לנו מורים מעולים. המנהל היה אדון חיון - לא מר, לא המורה ולא המנהל. כולם קראו לו ’אדון חיון‘. אני זוכרת היטב את המורה למלאכת יד, שהיתה מראה לי כיצד מכינים דברים ומדריכה אותי, למרות שהיו לי שתי ידיים שמאליות. לבנים היה חדר מלאכת יד ולבנות חדר תפירה, והיתה הפרדה בין בנים לבנות במקצועות הללו.
"הכיתה שלי היתה מלאה בילדים שהגיעו מגרמניה, כולם היו תלמידים מצטיינים. מי שברבות הימים הפכה לכלה של אדון חיון ישבה לידי בכיתה. כל בוקר עשינו התעמלות ובהפסקות היו רוקדים ושרים. היו אז רק הורה ורקדנו במעגל. לא היו עדיין ריקודי עם. העברית של המורים היתה מאוד גבוהה ונהגנו לחקות אותם. למדנו הרבה דקדוק ושירי מולדת. כל השירים היו קשורים לארץ ישראל".
במטרה להעשיר את תזונת התלמידים הופעלה מסעדה בבית הספר, שנוהלה על ידי אחת המורות בסיוע התלמידים בתורנות. "אלמלא המסעדה היו ילדים שפשוט לא היה להם מה לאכול", היא ממשיכה. "בהפסקה הגדולה היו מחלקים חלב לילדים, וכל אחד היה משלם כמה שהיה לו - פרוטה אחת, שלוש פרוטות, חמש פרוטות. בקיץ היו מחלקים גם לבן".
במקביל, היתה גם "עבודת בריאות" בבית הספר, ומלבד תורנות התלמידים במסעדה, ביצעו הבוגרים שביניהם תורנות, שבמהלכה העניקו עזרה ראשונה לילדים אשר נפצעו. התלמידים באגודת הבריאות גם היו משגיחים על האכילה והשתייה של הילדים כדי לוודא שהם קיבלו די צורכם.
חלק מההפסקות הוקדש לפעילות גופנית. "היה לנו מורה מאוד צעיר שבא מאירופה והוא היה מומחה לספורט", היא מתארת. "קראו לו שמואל בורשטיין, והוא הביא לנו ספסל שוודי וחמור, שהיינו צריכים לקפוץ מעליו. בהפסקות היינו משחקים מחניים, כדורעף וקון (קלאס). מחוץ לבית הספר היה מגרש גדול, ובכל הזדמנות הילדים היו משחקים שם כדורגל".
גם חגיגות הביכורים לקראת כל חג שבועות זכורות לה היטב, בהן השתתפו כל ילדי מוסדות החינוך של המושבה, שקיבלו את החג בשירים, ריקודים וביכורים.
"נהגנו להתכונן לחגיגות הביכורים", היא מספרת. "כל התלמידים היו מגיעים. את הביכורים היו נותנים כתרומה לקק"ל, שהיתה מוכרת את התוצרת חזרה לאמהות. גם כשהייתי מורה, המשיכו חגיגות הביכורים. ניצחתי אז על מקהלת בית הספר, ולקראת הטקס היה לנו מופע משותף עם תזמורת המשטרה“.
אילו עונשים היו נהוגים אז?
"לא היו עונשים, אבל היו ילדים קשים שנשלחו למנהל".
זכרונות מהמלחמה
לאחר שסיימה את לימודיה בפיק"א, עברה ספקטור־בלאו ללמוד בגימנסיה "אחד העם", ולאחר מכן למדה בסמינר לוינסקי לחינוך. כשסיימה את לימודיה שם, היא חזרה בשנת 1948 לעשות את הסטאז‘ בפיק"א, וזו גם השנה בה חיון פרש לגמלאות.
את תחילת שנת הלימודים בבית הספר היא החמיצה כי גויסה להילחם במלחמת העצמאות. כחודש לאחר מכן שוחררו כל המורות מצה“ל כדי למנוע מהילדים להסתובב ברחובות. "בזמן המלחמה חדר המלאכה היה במרתף", היא נזכרת. "כשהיתה אזעקה, היינו יורדים לשם ומחכים. היה לנו סדר, ידענו איך ללכת ואיך לצאת. בית הספר המשיך לעבוד כרגיל, לא הרגשנו כל כך את ההפגזות".
בתחילה היא לימדה את כיתות א‘ ושימשה מורה למוזיקה במוסד החינוכי. "המורים אז היו צריכים לדעת הכל כי הם עסקו בכמעט כל תחום", היא מסכמת. "היו שנים שבהן הייתי מחנכת של שתי כיתות, כשבכל אחת מהן היו 55-60 ילדים. זה מה שהיה נהוג אז".
מאז ידע בית הספר לא מעט תהפוכות. היו שנים בהן הוא היה צר מלהכיל את כל התלמידים, ובשנים האחרונות, עם התבגרות האוכלוסייה במרכז העיר, הוא הולך ומצטמק. בכל יום זיכרון היא מגיעה לבית הספר, עומדת על הבמה ונואמת כדי ללמד את הדור הצעיר על תלמידיה שנפלו במערכות ישראל.
