"זה היה רגע מכונן", אומרת הרקדנית והיוצרת מיכל גיל, 35, ונזכרת איך לפני שנתיים, לראשונה בחייה, הצליחה להסתכל לשנאה בעיניים. "רכבתי על אופניים, ומולי עברה חבורת נערים. בשנייה שהם חלפו ידעתי שזה עומד לקרות. עצרתי וראיתי את האבן עפה לעברי. למזלי, לא נפגעתי".
למה הם זרקו עלייך אבן?
"שאלה טובה שאין לי עליה תשובה. אולי כי אני שונה, כי אני אחרת, כי אני נמוכת קומה, כי יש לי רעמת שיער, כי אני לא נראית כמו כולם, כי זה בסדר להציק למי שנדמה לך שהוא חלש ממך. אין לי הסבר לזה, יש רק עובדה קיימת במציאות חיי, וכך זה היה תמיד, אבל הפעם לא פחדתי, לא ברחתי ולא בכיתי. פתאום היה לי כוח להסתכל להם בעיניים. ראיתי את השנאה התהומית שהם מרגישים כלפיי בלי להכיר אותי, אבל לא פחדתי. הרמתי כלפיהם אצבע משולשת כהתרסה ונסעתי משם. הפעם ניצחתי".
ואיך הרגשת?
"זאת לא היתה התרוממות רוח, לקח לי זמן לעבד את ההרגשה ואת העובדה שהמבט שלי שיתק אותם. זאת היתה נקודת זמן חשובה בחיי. הרגע שבו הפסקתי לפחד".
הצקות והתעללויות
הקומה הנמוכה (1.45 מטרים), השוני והפחד מלווים את גיל מיום שהבינה שהיא אחרת. "אנשים לא יכולים לקבל משהו שאינו שלם בעיניהם", היא אומרת. "המראה שלי תמיד עורר תגובות, ולמדתי לחיות איתן. לפעמים יותר ולפעמים פחות".
בסטודיו בדירתה בשכונת קריית שלום בתל אביב היא מרשה לעצמה לשכוח מהכל. על רצפת הפרקט היא מחוללת בלי מראות ובלי קהל, רק חלונות גבוהים, מוזיקה שהיא אוהבת ותנועה. כשהיא על הבמה לא אכפת לה מהגובה, מכפות הרגליים הקטנות, ממבטי הרחמים, מהבוז. היא נעה במרחב, לעתים לבושה ולפעמים בעירום, כאילו מבקשת לצעוק: תראו אותי, אני כאן, כמו שאני.
בשבוע העלתה לראשונה את המופע החדש שלה, "אשה נמצאת בתנועה", ב"קן הקוקיה" ביפו, כאירוע מקדים לצעדת השרמוטות. "זאת בעצם סדרה של טקסים קטנים שבוחנים מה זה להיות אשה בתנועה", היא אומרת, "הקהל עומד סביבי במעגל, ואני עורכת טקס שמשמש לי מעין מראה".
היא נולדה וגדלה בחיפה, בת הזקונים למשפחה בת שש נפשות. "נולדתי בהפרש גדול מיתר אחיי, הייתי הילדה הקטנה והעטופה של הבית. אכלתי מעט והייתי רזה וחלשה עד כדי כך שלא יכולתי לקפוץ על רגל אחת. היתה לי רעמת שיער ענקית ומשקפיים עצומים. למרות שלא ייצגתי את אידאל היופי הנשי וידעתי שאני קטנה מהרגיל ונראית אחרת, החברים התרגלו אליי. ניגנתי על פסנתר, רקדתי, השתלבתי כאחד הילדים. השינוי קרה בחטיבה".
מה קרה?
"גיל ההתבגרות, מעבר לבית ספר חדש והרגשה גדולה של שוני. זה התחיל במבטי רחמים ונמשך במעשים ובחוויות קשות שעברתי, בבדידות גדולה והרבה הצקות. הרגשתי שלא מבינים אותי, ששופטים אותי על פי המראה שלי. לא היו לי חברים, הייתי די בדיכאון. חשבתי שהחלקה בשיער תפטור אותי מהמבטים המוזרים, אבל ההחלקה כשלה ונראיתי לא טוב. לא הוזמנתי לבילויים, ואחת הבנות בכיתה, שאהבה מאוד להתעלל בי, דאגה תמיד להחביא את התיק שלי במקום גבוה כדי שלא אוכל להגיע אליו. זאת חוויה קשה מאוד לנערה מתבגרת שגם ככה קשה לה עם עצמה וצריכה להדוף את ההצקות".
נקודת האור בחייה היתה הריקוד. "הוא הציל אותי. במקום לדבר רקדתי. זה היה המקום שבו הבעתי את עצמי בלי לפחד מהשנאה שחשים כלפיי. הצטרפתי לסדנאות ריקוד והשקעתי בהן את המיטב, את כל מה שלא השקעתי בבית הספר".
שאלת "למה דווקא אני" ו"מה היה קורה לו הייתי נראית אחרת"?
"כולם רוצים להיראות טוב, למראה החיצוני יש משקל כבד בעיצוב הביטחון העצמי, והשאלות האלה, 'אם' ו'למה', הלכו איתי כל השנים. המקום היחיד שבו הרגשתי טוב היה כשרקדתי. לכן קל לי במקום הזה יותר מבכל מקום אחר".
ואולם גם הדרך אל עולם הריקוד היתה רצופה במכשולים. "התחלתי לרקוד בגיל צעיר, אבל בגלל הגובה שלי ואי־העמידה בסטנדרטים של הרקדנית האידאלית לא היה לי סיכוי באודישנים, וברור שזה היה מתסכל", אומרת גיל. "אבל אז הגעתי לתיאטרון קליפה בחיפה, תיאטרון תנועה חזותי. שם פגשתי את המנהלת האמנותית עידית הרמן ובזכותה הבנתי שהגובה שלי יכול להיות גם יתרון: קל להרים אותי, אני קלה בתנועה, יש דברים שאני יכולה לעשות ואחרים לא. בזכות תיאטרון קליפה הבנתי שזה אפשרי. הופעתי איתם בארץ ובעולם וקיבלתי המון כוח".
בתום שירות לאומי בפעוטון לילדים בעלי צרכים מיוחדים החלה גיל להשתלב בסדנאות, בפרויקטים בתנועה ובמופעים שעלו בפסטיבל קליפה אדומה, בפסטיבל עכו ובמקומות אחרים. "פתאום הרגשתי שזה קורה", היא אומרת, "שאני יכולה להגשים את החלום שלי".
יצרים ותשוקות
לפני כחמש שנים ישבה גיל בתחנה והמתינה לרכבת. לידה ישב הצלם יגאל פליקס, והם התחילו לדבר ועוררו עניין זה בזה. הפגישה המקרית הולידה שנתיים של עבודה בפרויקט צילומים משותף של פליקס, גיל והאמנית שי גובהרי. התוצאה היתה התערוכה "לחקות את מיכל ג'וי", והיא עוררה הדים רבים ואף יצאה לאור כספר.
"פגשתי את מיכל במקרה, ומהרגע הראשון הנוכחות שלה במרחב הדהימה אותי", אומר פליקס. "לא 'בחרתי' בה, לא הייתי במצב של ליהוק, הפרויקט כולו נולד בזמן תנועה בזכות הנוכחות העוצמתית שלה. היא לימדה אותי לקבל את האמת כמו שהיא. לדעת להגיד 'זה מה שאני'".
"מיכל ג'וי קיימת גם בי וגם בכל אחד מאיתנו", מסבירה גיל. "היא דמות שבראנו כמראה ליצרים, לדחפים ולתשוקות".
זה היה סוג של קונטרה לכל מי שלעג למראה שלך? צחקתם, צחקתם, אבל אני מודל לתערוכה?
"לא בשביל זה עשיתי את זה. בשבילי זה היה מסע של גילוי עצמי ושחרור מהעכבות. מי שרוצה ימשיך ללעוג לי. מה שחשוב זה איך אגיב לכך".
בספר יש לא מעט תמונות עירום שלך.
"נכון. אני משמשת גם מודליסטית לצלמים ולציירים. העירום הוא חלק מתהליך של קבלה עצמית. פעם התביישתי בגוף שלי, ובתהליך של חשיפה אטית למדתי שאין ממה להסתתר. העבודה על הספר והתערוכה בהחלט שחררו אותי ממחסום הבושה".
גם על הבמה את רוקדת עירומה לעתים.
"ריקוד בעירום הוא שחרור מבחינתי, ומבחינת הקהל יש תגובות לכאן ולכאן. חלק נבוכים וחלק מתחברים. לפני כמה שנים, במסגרת אחת הסדנאות בחו"ל, הייתי בחוף נודיסטים. בהתחלה זה נראה לי נורא מוזר, הייתי האדם הלבוש היחיד שם. כשהתפשטתי הבנתי שאני לא מעניינת אף אחד, אני עוד גוף אחד בין רבים. כך גם העירום על הבמה: בשנייה הראשונה הוא יכול לעורר אי־נוחות, אבל אחר כך מרגישים איתו נוח במרחב".
זה נראה כמו הפוך על הפוך. הפכת את המראה שלך, שהיה לך לרועץ, לכלי העבודה המרכזי שלך.
"באמנות חזותית אתה משמש הכלי המרכזי ביצירה שלך. המראה הייחודי שלי הוביל אותי להשתמש ביתרונות היחסיים שלי".
מגדרים והגדרות
זוגיות אין לה. "עדיין לא חוויתי זוגיות ארוכת טווח, אולי כי לקח לי זמן להבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי. היום אני יודעת שאני פאנסקסואלית — יש לי חיבור לאנשים ללא שיוך מגדרי. אני יכולה להיות עם נשים וגברים באותה מידה. לקח לי עשר שנים לצאת מהארון הזה, והיום אני גאה להיות חלק מהקהילה".
מתי זה צץ?
"לפני כמה שנים עבדתי ב'ליין פאג', ליין מסיבות לקהילה, שהיו בה מוזיקת טכנו ולבוש חופשי ופרוע. נחשפתי שם לכל הטיפוסים האפשריים. בהתחלה זה נראה מוזר ומרתיע, אבל עם הזמן הבנתי שגם אני נמשכת לאנשים בגלל מי שהם בלי קשר למגדר. בגלל שאני נמוכת קומה ורזה, נדמה לאנשים שאני שברירית וזקוקה לחסות והכלה ופחות יכולה להעניק אותה. המציאות שונה, אבל זה כנראה מה שאני משדרת. אני מניחה שבסוף מי שצריך להיות איתי, ואני איתו או איתה, יגיע".
לפני כשלוש שנים הצטרפה ל"מרכז שלומי", תיאטרון ומרכז רב־תחומי לאמנות וחינוך שמשמש בית ליוצרים ויוצרות מכל הגילים. "התחלתי להופיע איתם והגענו להמון מקומות בארץ ובעולם. היום אני חברה באנסמבל של התיאטרון וגם מלמדת תנועה בבית הספר. בזכות המקום הזה אני מצליחה לפגוש הרבה אנשים ונתקלת בהזדמנויות".
בחרת במקצוע שקשה מאוד להתפרנס ממנו.
"בעיקר כשאת לא עומדת בסטנדרטים הדרושים, ולכן אני מלמדת מחול, משמשת מודליסטית ועובדת כל הזמן על פרויקטים חדשים. אני מודעת לכך שבחרתי בתחום קשה, אבל אני לא יכולה אחרת".
מה את מאחלת לעצמך?
"להמשיך לעבוד, להופיע וליצור, להיות אני כמו שאני ולחיות עם זה בשלום ובעיקר ללכת ברחוב בלי לפחד שמישהו יזרוק עליי אבן ויקלל אותי בגלל איך שאני נראית".
