אף אחד מהילדים שהגיעו עם אימהותיהם לביתה של טל אוני ברחובות לא יודע שהוא ילד קשת. למתבנון מהצד זה נראה כמו מפגש חברתי של אחר הצהריים בין אימהות לילדים מלאי אדרנלין. איש לא יכול לשער שמאחורי המבט הנוצץ של הנשים בחדר מסתתר סיפור של לידה שקטה ואובדן תינוק רך.
החודש מצוין חודש המודעות הבינלאומי ללידות השקטות ואובדן תנוקות רכים, "ועדיין", אומרת אוני, "המודעות היא שקטה. אנשים מעדיפים לדבר על דברים אחרים ולא על זה. לכן אנחנו כאן, כדי להעלות את הנושא, גם בינינו וגם לפני הציבור כולו".
איך נולד המושג ילדי קשת?
"זה ביטוי שהגיע מהשפה האנגלית. בישראל התחילו להשתמש בו בחמש השנים האחרונות, ככינוי לילד שנולד אחרי אובדן היריון. כמו הקשת בענן שמופיעה אחרי הסערה".
ידיים ריקות ורגליים כבדות
בר לשם, 32, מלוד, נשואה לאנטון, היא אמא לליאור, בן חמש וחצי, ולילד הקשת אביב, שנולד לפני שנה וחצי. "בינואר 2015 ציפינו לתינוק", מספרת לשם. "ההיריון היה תקין, החדר היה מוכן, הבגדים היו מכובסים, וגם ליאור חיכה לאח הקטן שלו. בשבוע ה־37, בבדיקה שגרתית, נמצא שאין דופק והפנו אותנו לבית החולים. בדרך עוד קיווינו שזה רק כשל במכשיר, אבל בבית החולים התברר שאין דופק וצריך לעבור לידה מיד".
לשם הייתה בשוק מוחלט. "12 שעות בחדר הלידה היו רכבת הרים בין בכי להתאוששות. היה לי בבטן תינוק והרגשתי אותו, דיברתי איתו, כבר היה לו שם, ופתאום הוא יוצא מהגוף חסר חיים. הפרידה ממנו הייתה סיטואציה סוריאליסטית שהמוח האנושי לא יכול להבין. החזקתי את הילד שלי, שנראה ישן, וידעתי שהוא לא יתעורר. המוח לא קולט שזה מה שקורה".
בתום ימי האשפוז חזרו בר ואנטון הביתה. "כולם יצאו עם סלקלים, ואנחנו בידיים ריקות וברגליים כבדות. זה היה סיוט. כל הבגדים המכובסים התמלאו בדמעות שלי, וכל התופעות שאחרי הלידה מתקיימות, רק בלי תינוק. זאת שנה של אבל, והסביבה מצפה שתתאוששי ותחזרי לחיים, בלי להבין מה את עוברת. התנתקתי מהכול. שום דבר לא עניין אותי. כל מה שעשיתי היה טכני בלבד. זאת חוויה של ריק גדול. גלגל ההצלה שלי היה קבוצת התמיכה שבה הבנתי שאני לא לבד והתחושות שלי לגיטימיות.
"פגשתי נשים נוספות שהרגישו כעס כלפי הגוף שלהן וחשבו שאולי זה קרה באשמתן. כולנו הרגשנו שאין מהסביבה לגיטימציה לעצב, כי מצד אחד הרי לא הכרת את הילד, ומצד שני, את לא מסוגלת לראות תינוקות ולא יודעת איך להעביר את הכאב".
אחרי שנה גילתה לשם שהיא שוב בהיריון. "זה מה שהקים אותי על הרגליים", היא אומרת. "זה היה היריון מלא חרדות. קניתי מוניטור וכל הזמן בדקתי שהכול תקין. הלידה של אביב הביאה איתה את האביב במלוא מובן המילה. זה כמובן לא משכיח את הכאב והצער, ואין יום שאני לא חושבת עליו. מצד אחד, אין ספק שהפכתי לאמא יותר חרדתית, ומצד שני, ילד הקשת שלי אביב החזיר לי את החיוך והשמחה לחיים".
באוקטובר 2012, כשהיה בנם הבכור ריבל בן שנתיים, ציפו אורטל וקובי בן־דלק מרחובות להצטרפותו של בן נוסף למשפחה. "הייתי בשבוע ה־34 ובבוקר לא הרגשתי תנועות, אבל משום מה בחרתי להתעלם. בערב, אחרי יום של התרוצצויות, נסעתי לבית החולים כדי להיבדק, ובבדיקת מוניטור התברר שאין דופק. בעלי התפרק ואני אחריו, התפרקות שהצלחתי להשתקם ממנה רק אחרי שלוריא נולד. הייתי באבל, בכעס, בדיכאון. לא מצאתי נחמה בשום דבר. חשבתי שהיריון נוסף יקל, ואז גיליתי שאני לא מצליחה להרות. תחושת הכישלון הכפילה את עצמה".
לא פחדת להרות שוב?
"לצד הפחד היה רצון להוכיח לעצמי שאני בסדר, שאני יכולה לעשות את זה ולהביא לעולם חיים ולא מתים. רק אחרי שנתיים, שבמהלכן הסתובבתי חסרת אוויר, מצאתי בפייסבוק קבוצת תמיכה והתחלתי לנשום לרווחה. פתאום מישהו הבין אותי. אנחנו קבוצת אימהות מרחובות, כמו משפחה, וכולנו עברנו תהליך דומה. בשנה האחרונה רובנו ילדנו, וזאת לא התרגשות רגילה, כי רק אנחנו יודעות מה עומד מאחורי ההתמודדות הזאת".
לוריא הגיע לעולם אחרי כמה טיפולי פוריות. "זאת מתנה ענקית", אומרת בן־דלק. "הוא ילד קשת שהכניס צבע לחיים שלי. חזרתי לחייך. זה לא משכיח את התהום ואת הצער, אבל הוא גורם לי להיות יותר שמחה ופחות עצבנית. תמיד היו לי חרדות, והלידה השקטה הפכה אותי לחרדתית עוד יותר. הפחד שלא אוכל להציל את הילד שלי אם יקרה לו משהו גובר על ההיגיון. נכון שהחיים ממשיכים, ותודה לאל יש לי שני ילדים בריאים, אבל איבדתי ילד. זה אובדן לכל דבר וטראומה שתלווה אותי כל החיים".
איזה מין אישה אני
טל, 33, ואריאל אוני מרחובות הם הורים לארבעה ילדים. אוריה בת שמונה, ארבל בת ארבע, אמיר בן שנה וחצי ואפק בת ארבעה חודשים. "תמיד רצינו משפחה גדולה", אומרת טל. "בין אוריה לארבל נכנסתי להיריון בטיפול הפריה. התברר שיש לנו תאומים, וההתרגשות הייתה גדולה. בשבוע ה־24 הייתה לי ירידת מים, ותוך שלוש שעות ילדתי שני פגים, אחד במשקל 490 והשני במשקל 570 גרם. אחרי הלידה היה שקט. אמרתי למיילד שזו הלידה הכי עצובה בעולם. באותו הרגע עוד לא ידעתי כמה עצב צפוי לי".
שני התינוקות הועברו לטיפול נמרץ, אך לא שרדו. "הבנו שגם אם יחיו הם יסבלו מאוד, כי הפגיעה קשה. בהתחלה הייתה איזו תקווה, קצת נאיבית, שהדברים יסתדרו. במשך ארבעה ימים היינו סביבם, דיברנו וחיבקנו. לראשונה בחיי פתחתי ספר תהילים וביקשתי שלא יסבלו. כמה שעות לאחר מכן התינוק הראשון נפטר, ואחריו אחיו".
לדברי אוני, שום דבר לא יכול להכין הורה לצאת מבית החולים בידיים ריקות ולהיפרד מתינוק שזה עתה נולד. "דרשנו להיות בקבורה ולבחור את בית הקברות. לא יושבים שבעה, והטקס קצר מאוד. התינוקות הרכים נקברו בקבר אחים בראשון לציון, והיה לנו חשוב לראות שמכבדים את הקבורה שלהם".
מה קורה מאותו הרגע?
"לא רציתי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. לקח לי זמן להבין שאין לי במה להתבייש וזה לא באשמתי. יש רגשות אשם, שאני לא בסדר, שהגוף שלי לא שרד, איזה מין אישה אני. התחלתי לכתוב בלוג ופתאום הבנתי שאני לא לבד, קיבלתי המון פניות מנשים שעברו תהליך דומה ואין להן עם מי לדבר על זה. בכל התהליך את מרגישה כמו עוף זר, כי לכאורה זה לא מוות רגיל, ובכל זאת אובדן הוא אובדן".
הלידות הבאות לוו בפחדים?
"נולדו לי שלושה ילדי קשת, אבל מבחינתי ארבל היא הכי קשת מכולם. ההיריון שלה היה קשה ובסיכון, וגם הלידה הביאה איתה את כל גוֹני הקשת. עזבתי את העבודה, המשפחה הפכה להיות במקום הראשון וגיליתי עד כמה אני חזקה. התחושה שאני צריכה לנצח, שאני יכולה ללדת ולהקים משפחה גדולה כמו שחלמנו, חיזקה אותנו וגרמה לנו להמשיך. ובכל זאת, כשיום השנה מתקרב, עוברת עלינו תקופה של גוש גדול בגרון. האובדן נמצא ברקע כל הזמן, ודווקא כשנולדים לך שלושה ילדים את מבינה, לצד ההנאה והשמחה, מה הפסדת".
הילה כהן־אייס, 33, ובעלה טל, תושבי ירושלים, היו זוג צעיר שחלם על בית מלא צחוק של ילדים. החדר לתינוק שבדרך כבר היה מוכן, ואפילו שם הם מצאו לו. לפני כחמש שנים, בשבוע ה־38 להריונה, הגיעה כהן־אייס לבדיקה שגרתית, ובה הודיעו לה שאין לעובר דופק.
"מכאן התחילה שרשרת של אירועים טראומטיים", היא מספרת, "פוניתי להדסה עין כרם, וכשהבנתי שזה בלתי הפיך, האדמה נשמטה מתחת לרגליים שלי. עברתי 26 שעות שאי אפשר לתאר בחדר הלידה, ורק כשהוא יצא והחזקתי אותו הבנתי שזהו, זה נגמר. אין בו חיים, אין בכי של תינוק, יש שקט נורא. זה מרסק. אושפזתי במחלקת נשים, ולמרות האמפתיה שסביבי, חיפשתי תינוק להחזיק, ואין. נשאר רק חור גדול בלב.
"חזרנו הביתה עם לב שבור לחדר מוכן, והיה צריך לארוז הכול. חמש שנים עברו מאז, נולדו לי שלושה ילדים, ואני עדיין מרגישה שזה אירוע שאי אפשר להשתקם ממנו. זה משהו שנשאר לנצח. המחשבות מה היה קורה אילו, לא מרפות".
למרות הפחד מהיריון נוסף הרתה כהן־אייס שוב, ולפני ארבע שנים נולדו אורי ומאיה. לפני שנתיים הצטרפה גם הדר למשפחה. "הם תאומי הקשת שלנו והכניסו אור ושמחה הביתה והפכו אותנו למשפחה חיה. לידה שקטה היא אובדן לכל דבר, אבל לאנשים קשה לדבר על זה ולשמוע על זה. זה לא טבעי ללדת גופה. את אישה, את אמורה ללדת חיים".
הילדים יודעים?
"הם יודעים שהיה להם אח גדול שנפטר בלידה, ואנחנו מציינים את יום השנה למותו. זאת גם הסיבה שהקמתי, עם קבוצת הורים, פינת זיכרון בגן החיות התנ"כי. הורים רבים לא יודעים היכן קבור הילד, והיה לנו חשוב ליצור מקום שאפשר לעלות אליו ולהתחבר. בעצם, מה שנשאר זה הזיכרון. עם החלל נמשיך ללכת תמיד".
אחרי הפלות רבות וטיפולים ארוכים ומפרכים הצליחה רעות עינב, 38, מתל אביב להיכנס להיריון. היו לה תאומים. השמחה והציפייה נקטעו בשבוע ה־20, ברגע שבו ירדו המים. "הגעתי לבית החולים כשעוד הרגשתי כמה תזוזות, אבל אז התברר שתאום אחד נפטר כמה ימים קודם לכן, והתאומה עכשיו. קיבלתי זירוז, והלידה התפתחה מהר ולוותה בכאב פיזי ונפשי עצום. את שומעת מסביב קולות של צהלה, שמחה ולידות חיות וצריכה להחליט איזו קבורה את רוצה. זה מצב לא סביר.
"אחרי הלידה הוכנסתי לחדר התאוששות עם נשים שעברו ניתוח קיסרי, וכולן אמרו לי מזל טוב, ורק אני ידעתי שזה לא מזל טוב בכלל".
איך חוזרים לשגרה?
"אין חזרה לשגרה. שלושה חודשים בכיתי בבית כמו חיה פצועה. קודם בגלל הכאב הפיזי, ואחריו בגלל כאב הנפש והלב. זה כאב שלא עובר. פתאום הבנתי שהרחם שלי הוא בית קברות ואני לא מוכנה לעשות את זה יותר. אני לא רוצה לקבור ילדים, אני רוצה ילדים חיים, ולא משנה באיזו דרך".
רעות ובעלה עמית החליטו לפנות לפונדקאות, וכך נולדו יפתח, היום בן שנה ותשעה חודשים, ואחיו אסף, בן חצי שנה. "כל ילד קשת כזה הוא מתנה שמכניסה אור, אהבה וחיים הביתה. הכאב לא נעלם, הוא קיים. אנחנו מציינים את יום השנה למותם, התאומים נשארו חלק מאיתנו. הם הפכו אותי להיות האמא שאני, שקולה יותר, לא לוקחת אותם כמובן מאליו, הם כל עולמי".
יותר מ־600 לידות שקטות בשנה
בשנת 2014 היו בישראל 625 לידות שקטות ובשנת 2013 ־ 619 לידות. ממשרד הבריאות נמסר כי "בבתי החולים יש מערך תומך המאויש בעובדת סוציאלית, האמונה על התמיכה בזוג ובמשפחה המורחבת, על התיווך בין המשפחה לצוות הרפואי לשם השלמת מידע רפואי, על הסיוע בתהליך הפרידה והסיוע בהתמודדות עם הסביבה החברתית. מספר בתי חולים אף מציעים המשך תמיכה גם לאחר שחרורה של היולדת באמצעות קבוצות תמיכה או מעקב אמבולטורי. מערך תומך קיים גם בקופות החולים, דרך המרכזים לבריאות האישה או במסגרת בריאות הנפש".
אובדן ללא הכרה
"לידה שקטה היא אובדן שלא מקבל הכרה חברתית", אומרת שרון כהן־קרפ, עובדת סוציאלית שמעבירה סדנאות לנשים שעברו לידה שקטה. "הסביבה לא יודעת איך להתייחס אליו, מאחר שלא היה ילד שראו. הציפייה לרוב היא שההורים יתגברו וימשכו הלאה. מוות כזה הוא חסר טקסיות. אין בו קבורה רגילה, לא שבעה ולא לוויה. יש הורים שצריכים להילחם כדי לדעת היכן קברו את הילד שלהם. משרד הבריאות שינה את הנהלים בשנת 2014, כדי לאפשר להורים שעברו לידה שקטה או מוות של תינוק רך להיפרד וגם לקבל החלטה בעניין הקבורה. עד אז לא הייתה מודעות לתהליך הפרידה ולחשיבות הקבורה, ומרבית התינוקות נקברו בקברי אחים".
איזו תמיכה נפשית מקבלים הורים שעברו לידה שקטה?
"אחד הנושאים שעולים בקבוצות התמיכה שקמו ברשתות החברתיות הוא היעדר תמיכה מספקת. יש צורך במערך תומך ועוטף לליווי ההורים, ומבחינה זו למדינה יש עוד דרך ארוכה לעשות".
