ששת החיילים שעשו את דרכם אל ישיבת ההסדר מעלות יעקב התקבלו בחיבוק חם. על כתפם האחת תג גבעתי, ומהאחרת השתלשל נשק. "ובקרוב", הוסיפו הבטחה, "בתום מסע הכומתה, תהיה לנו על הראש גם כומתה סגולה".
בישיבה שהפכה לבית שלהם הם נפגשו לראשונה לפני כשנתיים, כשהגיעו מצפון מזרח הודו. כולם צאצאי שבט המנשה שעלו מהערים ומהכפרים במחוז מיזוראם ובמחוז מניפור ונשלחו ללמוד תורה בישיבה במעלות. בימים אלו ממש הפכו השישה ללוחמי גבעתי והחלו את הכשרתם באימון המתקדם במחלקה 4 בגדוד צבר.
מקבץ כזה של בני המנשה באותה יחידה קרבית לא נראה בתולדות צה"ל מעולם. אל שגרת הטירונות, המסעות והכרת הנשק הם מביאים איתם היסטוריה פרטית, שונה שנות אור מזו של חבריהם ליחידה. הם שותפים למסלול חיים חוצה יבשות, ואחדים מהם איבדו הורים וקרובי משפחה. בזמן שהם מנסים להתערות, ללמוד את התרבות, להבין את הסלנג ולהפנים את השפה הצבאית החדשה, הם ממשיכים לקיים את מנהגי העדה, לתמוך זה בזה ולהרגיש כמו משפחה קטנה בתוך חטיבה גדולה. וכשהם משמיעים את המונח השגור "אחי" , הם לגמרי מתכוונים לזה.
הרגשה של בית
בני המנשה הם צאצאי אחד מעשרת השבטים. על פי הכתוב בתנ"ך, הם הוגלו מארץ ישראל על ידי האימפריה האשורית לפני יותר מ־2,700 שנים. עד היום עלו לישראל כ־3,000 מבני השבט, ויותר מ־1,100 מהם הגיעו בארבע השנים האחרונות. כ־7,000 בני המנשה שחיים בהודו עדיין מחכים להזדמנות לעלות ארצה.
אייל האוקיפ, מיכאל סיטלהאו, גוריון קיפגן, חנניה בייטה, בנימין טונגנונג ועמוס פולמטה צלחו ראיונות קפדניים ובסיומם עלו לארץ עם הוריהם ואחיהם. את הראיונות עורכים אנשי ארגון "שבי ישראל", שדואגים להבאתם לארץ ולקיומם בחודשים הראשונים. להבדיל מעולים אחרים, בני המנשה אינם מוגדרים בחוק השבות, ולכן עלייתם מותנית בראיונות ובגיור מלא. מאז עלו השישה הם הספיקו להתמקם במרכזי קליטה, להשלים גיור וללמוד באולפן. המסלול הוליך כל אחד מהם אל ישיבת ההסדר במעלות, שנוהגת לקלוט תלמידים מבני המנשה בשנים האחרונות.
"אני מלווה כל אחד מהם באופן אישי", אומר הרב יהודה קוך, ראש בית המדרש. "במסגרת המאמצים להכין אותם לגיוס השקענו בלימודי עברית ובלימודי קודש, בהכנה מנטלית ובחיבור חברתי עם בחורי הישיבה. קשה להכין אותם לגיוס, משום שבצו הראשון הם עדיין לא יודעים עברית, וכך נקבעת הקב"א שלהם. אחדים מהם מודים שהם חווים תחושה של בית בישיבה, יותר מזו שיש להם בביתם הפרטי. בכל חמשוש שיש להם הם מגיעים לבקר, ואנחנו שמחים בהם".
במה הם שונים מעולים אחרים?
"בעיקר במראה. בחברה הישראלית, ששמה דגש על מראה, הופעתם החיצונית לא פשוטה לעיכול. קוראים להם תאילנדים, אבל כשמבחינים בכיפה ובציצית, המראה מעורר תמיהה גדולה. לפעמים אפילו מבזים אותם. אני נוהג לבקר איתם בירושלים, ואנשים שואלים שאלות, וכבר נתקלתי במקרים לא נעימים".
איך הם מגיבים?
"הם ענוותנים מאוד, מנומסים ובעלי דרך ארץ ופשוט לא מגיבים. הם לא באים בדרישות ולא צועקים 'מגיע לנו', ולכן לא שומעים עליהם. הם לא יתלוננו לעולם, להפך, הם אנשים טובים ורציניים ששואפים להשתלב במדינה ולהיות שותפים בבנייתה. השירות במסלול קרבי ממש חשוב להם".
יש קשיי התאקלמות שמאפיינים דווקא אותם?
"ההתאקלמות שלהם קשה בעיקר בשל השאיפות הרוחניות הגבוהות הנלוות להגעתם. כל השירים שלהם מדברים על געגועים לירושלים, עיר הקודש, וממש מעלים דמעות בעיניים. כמה חודשים לאחר שהם מגיעים לארץ מגיעה האכזבה: המשפחות משתכנות בדירות עמידר, הסביבה לא עונה על הצרכים הרוחניים ונוצרים משברים. גם הקיום כאן קשה להם. הם מגיעים מתרבות מזרחית, נינוחה, והזמנים והכללים לא ברורים להם. בהודו הם לא היו כבולים לזמנים, ויש סיפורים מצחיקים על אנשים שמגיעים לרופא יומיים לאחר התור שנקבע להם ומתקשים להבין את הכעס".
אנחנו והתאילנדים
את קבלת הפנים המחבקת ואת התחושה הטובה שהשישה זוכים לה בישיבה הם לא בהכרח מקבלים בפגישות אחרות ברחבי הארץ.
"הפנים שלנו דומות לפנים של התאילנדים, ואנשים מתבלבלים בינינו", אומר חנניה בייטה. "ההבדל הוא שהתאילנדים באים לארץ כדי לעבוד ולהתפרנס, ואנחנו באים כדי לגור כאן ולהגן על המדינה. לא כולם בארץ יודעים מי אלה בני המנשה. יש גם שנאת חינם, ואנחנו לוקחים ללב. ולפעמים אנחנו כועסים ושואלים, 'איך אתם לא רואים שיש לנו כיפה על הראש?'.
"אני מסביר מי אנחנו, מראה את הכיפה. עוד כשהייתי ילד בהודו הסתכלתי באינטרנט על תמונות של חיילים ישראלים וידעתי שגם אני אהיה חייל בישראל. התרגשתי מהרעיון שאני יכול להגן על המדינה שלנו. ישראל היא מדינה קטנה, ואם יש בצבא דרוזים ונוצרים שנותנים לה כוח, איך יכול להיות שאני לא אתן כוח למדינה שלי? ברור לי שכל אדם בריא שמסוגל לרוץ צריך לעשות הכול כדי לתרום".
"גם חלום חיי היה להיות חייל בישראל", מוסיף בנימין טונגנונג. "כשהייתי ילד ושאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, זו הייתה התשובה הקבועה".
ואיך הייתה התחושה ללבוש את מדי צה"ל בפעם הראשונה?
חנניה בייטה: "התפוצצנו מצחוק. עמדנו מול המראה בבקו"ם ונראינו לעצמנו כמו ילדים שהתחפשו לחיילים בפורים. קיבלנו ציוד, לבשנו את המדים ולא האמנו שהמידה הקטנה ביותר גדולה כל כך. השרוולים עברו בהרבה את כפות הידיים, וגם המכנסיים היו ארוכים מדי. נדרשו המון תיקונים כדי להתאים לנו את המידות. זאת הסיבה שעדיין אין לי מדי ב'".
עמוס פולמטה: "הישראלים גבוהים, כל רגל שלהם ארוכה פי שניים משלנו והם הולכים מהר. הכי קשה זה ללכת במסעות במדבר. אנחנו הולכים ראשונים במסעות, קשה לנו ללכת מאחור, כי כשאנחנו מתעייפים אין מי שידחף אותנו קדימה. אנחנו נמוכים, אבל נותנים 100 אחוז ממה שאנחנו יכולים".
מעבר לצחוק, קשה שלא להתרשם מהציונות הכנה והנלהבת שעולה מכל משפט. השישה מדברים בלהט על הגנת העם והמדינה, וגם אם הסלנג הצבאי לא תמיד מובן להם, הם מקפידים להישמע אוהבי ישראל, כמעט מורעלים.
"ישראל שונה מכל העולם", אומר גוריון קיפגן. "אנחנו יודעים שהיהודים עובדים את השם וחיים בישראל. אנחנו יודעים מה קרה באירופה, וברור שצריך להגן על המדינה שלנו".
ולמה באתם ללמוד בישיבה?
אייל האוקיפ: "באתי לישיבה כי אני רוצה ללמוד תורה. בבית לימדו אותנו קצת, ואנחנו יודעים שהכול נברא בידי השם. למדנו תורה בהודו, אבל לא 100 אחוז, תורה מלמדים רק בבית הכנסת, בשבתות ובשעות הפנאי. הלימוד התאפשר כשהגיע לקהילה משלוח של ספרים מישראל. בהודו אין הרבה יהודים, ולא ידענו עברית בכלל מלבד 'שלום' ו'ערב טוב'. שפת הלימוד היא אנגלית".
איך אתם מסתדרים עם הישראלים?
בנימין טונגנונג: "אנחנו לומדים להכיר אותם. הם כועסים באהבה, כלומר מתרגזים מהר ואחרי חמש דקות שוב חברים. יש להם לב גדול. כשבאנו לישראל גילינו עולם אחר, ובצבא שוב גילינו עולם אחר, שבו הישראלים עומדים מול המחבלים והחיזבאללה".
סיפורי סבא
הם מדברים בניב של בני המנשה וצוחקים מהבדיחות הפרטיות שרק הם מבינים. "יש בהודו יותר מ־2,000 ניבים והרבה תרבויות ושפות", אומר בייטה. "בני המנשה הם כמו אחים. אנחנו יהודים, וכולנו גדלנו על אותה היסטוריה. סבא שלי סיפר תמיד בבית איך הגלו אותנו מממלכת ישראל עם שאר שבטי ישראל ואיך בני שבט המנשה נדדו עד שהגיעו לסין, גורשו גם משם ובמשך כל השנים לימדו את בניהם את ההיסטוריה בעל פה. בסופו של דבר הגיעו למיזוראם ולמניפור שבצפון מזרח הודו, ומשם הצלחנו לחזור לישראל. יש לנו שירים שמספרים על שנות הגלות ועל המסלול שעברנו בעולם עד שחזרנו לכאן. כשנפגשנו בישיבה גילינו שכולנו מכירים את אותם השירים מהבית".
אתם עדיין מרגישים זרים בישראל?
בייטה: "לפעמים, אבל אחרי שהתגייסנו לצבא קצת פחות. לכולנו היה חשוב לשרת בחיל קרבי. התגייסנו יחד לאותה מחלקה ומיד הרגשנו שהתהליך שאנחנו עוברים שונה מזה של חיילים אחרים. למזלנו, אנחנו תומכים זה בזה ונמצאים כל הזמן יחד. לטקס ההשבעה שהתקיים בלטרון הגיעו גם בני המשפחה שלנו, וראיתי באיזו התרגשות הם מסתכלים עליי כשנשבעתי אמונים למדינה. היה מרגש לקבל נשק ולהצדיע לדגל. הילדים שלנו כבר לא יעברו את כל הקשיים שאנחנו עברנו. הם יהיו צברים".
"האוכל אחר, האנשים אחרים, השפה אחרת והחיים אחרים לגמרי", אומר מיכאל סיטלהאו. "שום דבר בהודו לא דומה לישראל. שם אימא שלי הייתה אחות, ואבא שלי היה חקלאי. ופה הרבה יותר קשה להם עם העבודה. בהודו יש הרבה יותר חופש. אם אחד מבני המשפחה עובד, הוא יכול לפרנס את כל האחרים. בישראל אין דבר כזה, כאן מגיל 18 כולם עובדים".
איך אתם מסתדרים עם העברית?
סיטלהאו: "קשה לנו. אני רוצה להיות מהנדס מחשבים והתחלתי ללמוד בהודו, אבל הפסקתי בגלל העלייה לארץ. אולי תהיה קצת בעיה ללמוד בעברית, אבל נסתדר".
לאוכל כבר התרגלתם?
סיטלהאו: "האוכל כאן שונה מאוד. בהודו אוכלים בעיקר אורז. כשעלינו לארץ הרשו לכל אחד להביא מטען של 12 ק"ג. מלבד הבגדים והנעליים הבאנו כלי מטבח מיוחדים שבהם מכינים את האורז, אבל כאן הוא אחר. הישראלים אוהבים לאכול המון לחם, וכשנמצאים במסעות בשטח, לחם הוא המזון העיקרי. קשה לנו להתרגל לזה, ובכלל, האוכל בצבא לא טעים".
למה אתם מתגעגעים?
סיטלהאו: "בעיקר למשפחה שנשארה מאחור. אחיו הגדול של בנימין נשאר בהודו עם בני משפחתו, וכולנו השארנו שם קרובים".
תחזרו להודו?
בייטה: "מה פתאום?! אני לא מכיר מישהו מבני המנשה שחזר להודו. אנשים נוסעים לבקר את המשפחה או לטייל, אבל לא כדי לחזור לחיות שם. הבית הוא בישראל. עלינו לישראל כדי להיות יהודים טובים בארץ שלנו. יהודים צריכים לחיות כאן ולהגן על המדינה. זה היה כמו להיוולד מחדש, כמו תינוק שלא יודע שום דבר וצריך ללמוד הכול מהתחלה. אנחנו עדיין לומדים. אולי אחרי הצבא גם אנחנו ניסע לבקר בהודו. משמח אותנו שבעוד חודשיים תגיע עוד עלייה של בני המנשה, ואנחנו נעזור לקלוט אותם".
עמוס פולמטה
מגורים: מעלות תרשיחא
גיל: 20
הכי קשה: הגעגוע לבית והתרבות השונה
הכי סבבה: לתרום למדינה וללמוד תורה בישיבה
חלום: להקים משפחה וללמוד באוניברסיטה בישראל
בנימין טונגנונג
מגורים: צפת
גיל: 23
הכי קשה: שום דבר. אם ארצה ואאמין ־ אצליח
הכי סבבה: הכל סבבה
חלום: חלמתי להתגייס לצבא וללמוד תורה בישראל. והנה, הגשמתי
חנניה בייטה
מגורים: מעלות תרשיחא
גיל: 23
הכי קשה: האוכל, השפה והתרבות
הכי סבבה: להיות לוחם קרבי בגבעתי
חלום: שהחברה שלי תבוא לארץ
גוריון קיפגן
מגורים: צפת
גיל: 22
הכי קשה: לעבוד כל השבוע, בלי אורז, מסעות משקלים והשפה העברית
הכי סבבה: לטייל וללמוד בישיבה
חלום: לטייל בעולם
מיכאל סיטלהאו
מגורים: קריית שמונה
גיל: 22
הכי קשה: האוכל, התרבות והשפה
הכי סבבה: המפקדים שעוזרים
חלום: להיות מהנדס מחשבים
אייל האוקיפ
מגורים: צפת
גיל: 21
הכי קשה: השפה
הכי סבבה: לטייל בארץ
חלום: לגדל כאן משפחה
