זה קרה כשנקלעתי לשם. לצד שתקוע בפקק. בדרך לצפון על כביש החוף נחסם הנתיב. ברגע הראשון חשבתי שנקלענו לתאונת דרכים, ואחרי כמה דקות הבנתי שאנחנו חלק מהפגנת הנכים. הילד התחיל לבכות, אני התחלתי להזיע, אין דרך לעשות פרסה, אין דרך להימלט. מוכרחים לחכות בסבלנות. אבל סבלנות אינה תכונה מולדת כשתעודת הזהות שלך כחולה.
נלחצתי, כעסתי, צפצפתי, יצאתי החוצה עם הילד הבוכה, וזה התגלה כמניפולציה רגשית פותחת נתיב. כשעמדתי שם כאחד העם התקוע בפקק ושמעתי את צעקות הנהגים, תהיתי איך זה להיות בצד האחר. התהייה שניקרה במוחי הגיעה לקו הסיום כמה ימים מאורח יותר, כשהצטרפתי לנכים. בתום שיחה עם נאור לביא, דובר "הנכים הופכים לפנתרים", ובהסכמתם, החלטתי להפוך לנכה לכמה שעות. בלי כיסא גלגלים ובלי קביים, רק עם דגל, שלט ונכונות לעמוד פנים אל פנים מול הנהג העצבני בתבל.
תדרוך, התמקמות, חסימה
חצי שעה לפני החסימה קיבלתי הודעה על היעד — צומת יקום — ועל תדרוך מוקדם במחלף הסירה. למרות החום הכבד וחסימת בוקר מורטת עצבים בהרצליה, שום סימן של עייפות לא ניכר על פניהם של הנכים. להפך, רק נחישות. מנהיג הפנתרים אייל כהן, נכה 100 אחוזים שאיגד סביבו קבוצה של כ־50 פעילים, אסף את כולנו וחילק הוראות: "לנהל את המאבק בצורה מכובדת, להימנע מאלימות, להקשיב להוראות הבטיחות ולא להתרגש מקללות ומאנשים עצבנים".
מצוידים במים, בשלטים, בדגלים ובעיקר במצבם הקשה גם ככה, אנחנו יוצאים לדרך בשיירה. למרות הניסיונות לחמוק מהשוטרים הם מלווים אותנו. נדמה ששני הצדדים למדו לקבל זה את זה. לובשי המדים מגלים כלפינו סבלנות ומשמשים פה בשני כובעים: מצד אחד מרגיעים את רף העצבים של הפקוקים, מצד אחר עוזרים לנכים לנהל את האירוע במינימום אלימות.
כמה מטרים לפני הצומת אנחנו מאטים את המהירות ובבת אחת עוצרים. זהו. חסמנו. יריית הפתיחה לקרב נורתה באוויר. לאט לאט הם יוצאים מכלי הרכב, כיסאות גלגלים, קביים, שלטים מונפים באוויר, מערכת הגברה עם רמקול. ובעיקר נחישות בעיניים.
למה מי את
שתחסמי את הדרך?
זה קורה בשניות. זעם בלתי כבוש פורץ באחת מראשוני הנהגים בטור הארוך שהולך ומשתרך לפנינו, והם שועטים קדימה עם אש בעיניים כחיילים בשדה קרב.
"הפכתם לאויב של העם", צועק עליי אזרח עצבני, ואני קופאת במקום. "ככה נראים אויבי העם?", אני קוראת אליו בחזרה. "בכיסא גלגלים ועם תג נכה?". אבל הנהג שמולי לא צריך טיל או אזעקת צבע אדום. מבחינתו הפקק שמשבש את סדר יומו הוא זירת הקרב החדשה. הישראלי הנדיב, שלפני דקה בירך ב"שנה טובה" וביקש סליחות בבית הכנסת, נראה לי פתאום כמו חיית טרף שמוכנה לרמוס הכול, העיקר להגיע ליעד בזמן. לא קל להפחיד אותי, אבל אני באמת נבהלת. חצי הזעם חודרים את השריון שלי ומצמיתים את כפות רגליי על האספלט החם.
כשהעימות המילולי מגיע, אני זוכה בשלל ברכות לשנה החדשה. מעל ראשי מרחפות מיתות משונות, נכויות קשות ומחלות שלא נדע מצרות, וכמובן, גם המקצוע העתיק בעולם נזרק לאוויר. הזועמים רוצים להשמיע את קולם כאן ועכשיו. אנחנו הורסים להם את החיים, בגללנו הם יפוטרו, יתגרשו, יחטפו קנס, בגללנו הילד בוכה בגן. "אנחנו לא אשמים", הוא המשפט שילווה בלי הרף את הרגעים הבאים. שנתיים בשירות קרבי לא הכינו אותי לזירת המלחמה הזאת. ובמלחמה, כמו במלחמה, יש מחנות. יש המנסים בדרכי נועם ("בואו נגיע להבנות", הם אומרים בניסיון ליצור הסכם שלום ונתיב נסיעה), ויש שמנסים להשיב מלחמה בכוח מילולי או פיזי.
לצדי עומד איתמר בק, בן 29, שנולד עם שיתוק מוחין. זה שבועות שהוא מתייצב לכל מבצע חסימה. במקור הוא מחיפה, אבל כבר כמה חודשים מתגורר ברכב שלו. "אני מתקיים מקצבת ביטוח לאומי של 2,300 שקל ומנגן על מפוחית וגיטרה, מה שמוסיף לי לפעמים עוד כמה שקלים".
למה אתה גר ברכב?
"אני לא רוצה להיות נטל על המשפחה שלי ולא יכול לשכור דירה. אני גר ברכב, זה עוזר לי להתנייד, בעיקר עכשיו. אני לא אוהב להיות תלוי באחרים. בכל הזדמנות אני מגיע להפגין כדי להשמיע את הקול שלנו, של הצעירים והמבוגרים שהמציאות הזאת נכפתה עליהם. אני לא מסכן, אני רוצה לחיות כמו כולם, בכבוד. אני שר ומנגן, אבל אין לי יכולת להגשים את עצמי כי אין לי אמצעים. המדינה לא רואה לנכון לעזור לי".
הצפירות של הנהגים חולפות מעל ראשנו ("תעופו מפה" ו"למה מי אתם שתחסמו לי את הדרך?"), אבל בפניו של בק אף שריר לא נע. "זה לא נעים לעמוד ולשמוע את הצעקות האלה", הוא אומר, "ומצד שני יש גם אהדה שנותנת לנו רוח גבית וכוח להמשיך. חשוב שכל מי שנמצא בפקק הזה יבין: היום זה אני, מחר זה מישהו אחר".
כיסאות הגלגלים בחזית
את מרבית הזעם חוטפים דווקא הנכים בכיסאות הגלגלים. הם, חוסמי הדרך, לא מתרגשים מההמולה. "אל תילחצי", מרגיע אותי אליעזר רוטמן, 56, מקריית מוצקין כשהוא פונה לחסום בכיסא הגלגלים שלו את רכבו, שזוכה לטלטלה מצד אחד הכועסים. "הם תכף יירגעו".
רוטמן כבר יודע. ארבעה חודשים על הכבישים לימדו אותו את הדינמיקה. השוטר שנמצא במקום מרחיק את הפורע המטלטל מהמקום, ואחת הפעילות מתחילה לנאום במיקרופון. "העם היהודי שכולו חמלה מאבד את חמלתו בפקק התנועה. אנחנו נרוץ לקצה העולם כדי לעזור לילד שתקוע בין ההריסות, אבל כשזה מגיע לנכים, כולם בעצבים", היא אומרת, "אתם לא מבינים שעניי עירכם קודמים?".
"מבינים, מבינים, כולנו מסכימים שמהמינימום של המינימום אי אפשר להתחיל את החודש, אבל מה אנחנו קשורים? אנחנו לא יכולים לפתור לכם את הבעיה", צועק נהג עצבני, ואחר מוסיף: "תלכו לביבי". כן, כולם שולחים אותנו לביבי. "מה זה נותן לכם?", מתפרץ לעברי נהג גדול מידות.
"איך זה יגיע למודעות שלך אם לא תהיה תקוע בפקק?", אני שואלת אותו, והוא מחזיר לי בצעקות שאני מדברת שטויות. "אני קורא עיתון ורואה חדשות, אני מבין את המצב", הוא מניף לעברי יד. "אז בוא תצטרף אלינו במקום לצעוק, תעשה מעשה", אני מציעה לו, והוא מביט בי בבוז, "המעשה שלי לא יפתור את הבעיה", הוא קובע.
"להפגנה בכיכר רבין תבוא?", אני מנסה לשאול, והוא מיד מהנהן. הוא מוכן לבוא לכיכר, לירח, לאן שרק אגיד, העיקר להשתחרר מהפקק. "אמפתיה לבעיות הזולת הרבה יותר נוחה כשיושבים על הכורסה בבית", אני זורקת ומתרחקת. מה שבטוח בטוח.
"יש כל כך הרבה מצוקות במדינה, אם על כל מצוקה נשבית את הכבישים, מה יהיה כאן?", צועקת אישה שמאחרת לפגישה. "אולי זה מה שצריך לעשות", עונה לה נהג מרכב סמוך, "להפסיק לתת לממשלה לשחק בנו". כן יעזור, לא יעזור, אין ספק שמדובר בוויכוח שאין בו מנצחים, רק אנשים מתוסכלים משני הצדדים.
"איך אתם עומדים בזה?", אני שואלת את אמנון בן אטף, 59, מקריית אתא, בעל 87 אחוזי נכות.
"לא תמיד זה ככה, דווקא לאחרונה אנחנו זוכים ליותר אהדה מאשר כעס. וזה גם נורא תלוי באיזו שעה ובאיזה מקום אנחנו נמצאים". מתברר שבבוקר, בדרך לעבודה, האנשים פחות כועסים. בשעות אחר הצהריים הלחץ מתגבר. כולם רוצים להגיע הביתה, ומהר.
קצת פקקים,
מה קרה?
חצויה בין שני העולמות: התקועים והתוקעים. התקועים פותחים חלון ומבקשים את רחמיי. לאחת נשברה היד והיא חייבת להגיע למיון. ברכב אחר התינוק בוכה, ואימא שלו נראית חסרת אונים. מישהו צועק שהוא מאחר לאסוף את הילד מהגן. לאחרת יש פגישה חשובה שעלולה לעלות לה במקום העבודה. ומהצד האחר סופגים את כל זה הנכים, שסוחבים על גבם, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מציאות תקועה. למי לעזור קודם?
מהצד האחר של הכביש התנועה זורמת. לצד הזורם, באופן לא ממש מפתיע, קל יותר לגלות אמפתיה, וקולות העידוד נזרקים לאוויר. כמה כיף לצעוק "כל הכבוד" כשאתה בצד הנוסע.
"אנחנו האזרח הקטן, תנו לנו לגמור את החודש ולהגיע הביתה בשלום", צועק מישהו, ואחר משיב לו, "כולנו ראש קטן. בחו"ל אם רק מעלים את מחיר הלחם כולם עושים שביתה. אז קצת פקקים, מה קרה?".
אף אחד לא עוצר לרגע לשאול אותנו איך זה קרה לנו ואיך אנחנו מסתדרים בחיים. התחושה היא שלאף אחד אין שום דבר נגדנו, אבל גם לא בעדנו. רגעים של עידוד נרשמים כשאחד השוטרים מרגיע תינוק בוכה, כשבחור צעיר מחלק לכולנו ארטיקים וכשאחד הנהגים לוקח את המיקרופון ועל דעת עצמו צועק "במקום להתעצבן בואו נעזור להם". לרגע אני מרגישה קמצוץ של אופטימיות, עד שהוא סופג בעצמו צעקות "בוגד" מצד התקועים בפקק.
פתאום, משום מקום, מישהו מעמיד רמקול גדול ומתוכו בוקעת מוזיקה. העומדים בפקקים, וגם הנכים, מתחילים לשיר ולרקוד. "לפעמים מביאים לנו שוקו ולחמנייה, עוגות, שתייה, עם ישראל חם", אומרת שחף מחפוד, פעילה חברתית שתומכת במאבק. הטון הזועם הופך לרגע למסיבה ים תיכונית. הרוחות נרגעות לפרקים. אנשים יורדים מכלי הרכב ומצלמים אותנו, ויש כאלה שמבקשים סלפי.
בעצת השוטרים מחליטים מנהיגי ההפגנה לפתוח נתיב אחד לתנועה. כשזה נפתח, משתחרר גם הזעם והופך לאהדה. כן, אין ספק שיותר קל להיות נחמד כשאתה בתנועה. "אוהבים אתכם" לצד "שונאים אתכם" לצד "כל הכבוד" לצד "מי אתם חושבים שאתם, לא מגיע לכם כלום".
בדרכי חזרה מזמזם בראשי פס הקול של שני הצדדים. למשך שעה הנכים הצליחו להפוך את היוצרות, לאחוז בכוח ולגרום לבריאים להיות לרגע חסרי אונים. במידה מסוימת, ואולי בלי שהתכוונו לכך, המעשה משול לחייהם. התקיעות שנכפתה עליהם בשל נכותם מועברת לרגע קל אל התקועים בפקק. גם מהם נגזלה, ולו לשעה, התנועה החופשית והזרימה אל היעד. גם היום שלהם שובש, והם חשים פתאום תלויים בחסדי האחר, שיחליט בעבורם מתי תיפתח הדרך. ההבדל הוא שלעומדים בפקקים זו חוויה חולפת של כמה שעות. לנכים, אלה החיים עצמם.
"הקנסות לא יעצרו אותנו"
בסיום האירוע, התקבלה הודעת המשטרה: כל חסימה תלווה בקנסות לחוסמים. "אנחנו מנהלים מגעים עם המשטרה כדי להמשיך במאבק בלי קנסות. אני רוצה להאמין שנגיע להסדר שיספק את כל הצדדים", אומר אייל כהן, "אנחנו כאן כדי לצעוק את הכאב שלנו, כדי שיראו וישמעו אותנו. הקנסות לא יעצרו אותנו מלהמשיך לפעול, ולנקוט גם בדרכים אחרות, שכרגע אני לא יכול לפרט. אנחנו רוצים להיות קדימה ולא מאחור. שאנשים יבינו שלנכים יש מצוקה קשה, עד כדי כך שיש כאלה שנשארו בערב החג רעבים".
