חני חדד (50) היה בחור ישיבה שחזר בשאלה במהלך התיכון והתגייס לנח"ל לשירות צבאי כלוחם. "עברתי שירות צבאי מאוד מפואר ומרשים. רובאי 07 ולחמתי בכל הגזרות. הגעתי למילואים ושם עברתי את הטראומה שלי".
הטראומה עליה מדבר חדד, תושב פתח תקוה, היא התאבדותו של חברו למילואים שירה בעצמו עם נשקו האישי. "שמרנו על יחידה של מודיעין והכרתי את הבחור שהתאבד טוב מאוד. היה לנו קשר חברי והייתי צריך להשגיח עליו כחלק מהמשימה שלנו. הכוח שלי שמר על יחידה מובחרת של המודיעין בזמן המעקב אחרי יחיא עייש מאחת הוילות בג'נין בסוף 1995. שמרנו על היחידה ששמרה על הבית שלו ובזמן שהיינו מוצבים שם החבר, שהיה אובדני, ירה בעצמו ממש מולי".
חדד נמצא בשיקום כבר 21 שנים, במהלכן הוא הוכר כנכה על ידי ביטוח לאומי ונפל לסמים ולאלכוהול. "זאת היתה הבריחה שלי. אני לא יכולתי להתמודד עם המציאות ובגלל זה השתמשתי. אחרי כמה שנים שהייתי בתחתית ראיתי מה נהיה ממני ואיך זה פוגע בי ובחיים שלי הצלחתי להתאפס ולהיגמל".
לפני הטראומה, הוא מספר כי היה על הדרך הנכונה להצלחה - הוא החל לעסוק כצייר, גרפיקאי, מורה לצילום ומקעקע: " עבדתי בחברות גדולות מאוד במשק כמו אגד לדוגמא. נסעתי לאחותי ביפן ופתחתי שם באסטה, אחרי זה גם טיילתי בארצות הברית והתפתחתי מבחינה מקצועית".
15 שנים השתמש חני בסמים ואלכוהול עד שנגמל וחזר לעשות את מה שתמיד אהב: "ציור זו המתנה שלי. בילדותי אני לא דיברתי ולא הוצאתי הגה עד גיל 6. לא אבא, לא אמא, לא כן, לא לא. רק הסתכלתי ובחנתי, בהיתי בסביבה ובאנשים וזה גם מתבטא בציורים שלי. אני דיסלקט ומגמגם והציורים שלי מדברים במקומי".
הוא למד הוראה בבית ברל ומעיד על עצמו כבעל השכלה של ארט דיירקטור באמנות, לצד שלל התארים והמקצועות שרכש עם השנים. ציוריו הרבים פזורים ברחבי הערים – סמוך לתחנת מוניות אחדות, בשוק, במסעדות וגם בבתים של אנשים.
חשבת למנף את זה לעסק כלכלי?
"מעולם לא לקחתי כסף כי עשיתי את זה בשביל הנשמה, בשביל להשתחרר מהמצב של החיים שלי. לא על מנת לקבל כסף. אם הייתי רוצה כסף הייתי עדיין מקעקע. אני מצייר בגלל הטראומה שלי ואני עושה את זה רק כדי להשתחרר מהלחץ הנפשי שלי, לא להיזכר במצבים שאני הייתי. אני לא מוכר את הציורים שלי ולא מבין בדברים האלה. אומרים שואן גוך מכר בחיים שלו גם רק ציור אחד. אני נהנה שהציורים שלי פשוט על הקיר".
מה אתה מצייר? סגנון מסויים?
"יש לי סגנון משלי. סלבאדור דאלי הוא ההשראה שלי להרבה מהציורים. אני מרגיש מאוד מחובר לציורים שלו אבל את הכול אני מוציא מהראש, מזכרונות ילדות, רגשות, דברים שראיתי, שחוויתי. מאז ההתאבדות של החבר שלי אובחנתי גם כסכיזופרן אז אני מצייר את הפחדים שלי, את החששות שלי. את מה שאני מדמיין ומרגיש. אני מצייר את כל מה שהנפש שלי מאפשרת לי לצייר ואת הקול הפנימי שלי על גבי הנייר".
מה התגובות של הסביבה לציורים שלך?
"היצירות שלי הן מתנת אל. מי שרואה את הציורים שלי נדהם ומתאהב. לא מפסיקים להתבונן ולהתלהב. אני מצייר בצורה אבסטרקטית ופסיכודאלית ואני מרגיש שאני בדרך לפריצת דרך. מה שיוצא לי מהמוח הוא מיוחד, וזה יוצא דברים יפים. לא למדתי לצייר בשום מקום. רק ציירתי את הסביבה".
בתקופה האחרונה עבר חני שיקום במרכז הטיפולי והשיקומי שחף שבמרכז העיר. שם הבחינו בכישרון שלו והעבירו אותו לבית האומן ברעננה: "נכנסתי לסוג של תרפיה. אני מוגדר כנכה ומקבל ביטוח לאומי לצמיתות. אחרי כמה חודשים בשחף עברתי לרעננה לבית היוצר כדי שאוכל להגשים את עצמי. הם ראו את האיכויות שלי ואמרו שאני מתבזבז שם ויכול לעבור תהליך של ממש ברעננה, במקום של אמנות. אני מקבל שם שיעורים ולומד איך להתפתח כאמן".
מתי הבנת שיש לך כישרון לציור?
"בגלל שהייתי ילד בעייתי שלחו אותי לישיבה כדי שאלמד שם תורה. זה היה רק כדי להעיף אותי ולזרוק אותי למסגרת. הייתי ילד שקט ולא דיברתי עד גיל 6 וזה השפיע עליי ממש. הייתי עם עיניים פקוחות מסתכל ימינה שמאלה כי הראיה שלי ברמה מאוד גבוהה. הקליטה שלי הייתה לי יותר חשובה מאשר הדיבור. ולכן התחלתי לצייר בגיל קטן ועם השנים זה רק התפתח. אחרי התאונה החלטתי למנף את זה כפיתרון שיקומי. הייתי כל החיים בכיתה טיפולית ושם הייתי מצייר כל הזמן כדי לברוח ועכשיו אני משתמש בציור ככלי שיעזור לי לעזור לעצמי".
חני מוגדר כנכה ומקבל קצבה מביטוח לאומי. הוא יליד פתח תקוה, רווק ומתגורר בשכונת כפר אברהם. הוא נוסע לפחות 3 פעמים בשבוע לבית היוצר ברעננה שם הוא מטופל ומפוקח על ידי צוות של יועצות ופסיכולוגיות שתומכות בו. "אפילו שאני מדבר איתך זה מוזר לי. גם היום זה קשה לי. הטראומה מהשירות הצבאי רק החמירה את מה שגם ככה היה שם. היום אני עובר שיקום ורוצה להתפתח. די, נמאס לי מהמצב הנוכחי ואני רוצה לפרוח".
כמה ציורים כבר יש לך? אתה עובד על משהו חדש?
"יש לי מאות ציורים אם לא אלפים שנמצאים בכל מקום בעיר ומחוץ לה. אני כל הזמן עובד על עוד ציורים, המוח שלי לא נח לרגע".
יש משהו שאתה רוצה שציבור הקוראים ידע עליך?
"אני רוצה שידעו דבר אחד: שיש פה אמנות שבאה מבפנים. אמנות חדשה, אמנות אחרת. אף אחד לא מצייר את הציורים שלי ואני רוצה שיתרשמו ויתנסו בחוויה שאני מספק. זו תנועה חדשה שרק לי יש אותה. אף אחד בעולם לא מצייר כמוני. אני מצייר את מה שהמוח שלי אומר, לא מה שמכוונים אותי לצייר. אני מאמין שבעתיד יגלו בפסיכולוגיה של האמנות מה ציירו אנשים ולמה, מאיפה זה הגיע. כמו שיש גרפולוגיה, יש קריאת ציור אבל עדיין לא יודעים איך לפענח את זה עד הסוף . עוד 10-20 שנה אני מאמין שיבינו למה התכוונתי ומה הנפש שלי רצתה להגיד".
