רוית ניב, מעצבת גרפית במקצועה, ילידת פתח־תקוה, החוגגת השבוע את יום הולדתה ה־40, מעניקה לעצמה את המתנה עליה חלמה כל חייה - סינגל ראשון תחת השם "עיר ישנה", אותו כתבה, הלחינה ומבצעת במסגרת פרויקט "מקורוק 2017", שירים בהשראת המקורות. "החלום ליצור מוזיקה תמיד היה קיים", היא אומרת. "עכשיו אזרתי אומץ ואמרתי שהגיע הזמן לא לוותר לעצמי ולעשות את זה".
לילות לבנים
את ההשראה לשיר שנפתח במילים: "עיר ישנה, עיר ישנה, כבה הפנס שהאיר בגינה, טל שנקווה בין קוצי אורנים ושביל שעוקף ערמת אבנים...", קיבלה ניב מספר תהילים פרק ס"ג בפסוק "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך".
"השיר נכתב בלילה של נדודי שינה", היא מספרת. "הפנסים ברחוב כבו, החתולים הפסיקו ליילל ונראה שכולם ישנים חוץ ממני. הוא למעשה מנציח דקה אחת מהחיים שלי. הערנות שלי אל מול העיר הישנה".
לילות לבנים אינם זרים לניב, שכן בחמש שנים האחרונות היא סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה, שמלבד כאבי שרירים כרוניים, גורמת לבעיות שינה קשות. "זאת מחלה מאוד מתעתעת", היא משתפת. "שעתיים יכולה לכאוב לי הברך, ואז הכאב יפסיק ויעבור ליד או לכל מקום אחר. מי שמסתכל עליי חושב שאני בריאה לחלוטין כי לא רואים את זה, וכל הזמן צריך להסביר לאנשים שאני לא יכולה לרדת במדרגות כמוהם או לעשות פעולות הנחשבות לבסיסיות. לרוב חושבים שאני סתם מפונקת".
איך המחלה התבטאה בפרויקט שבו השתתפת?
"כשקיבלתי את ההזדמנות ליצור ולהופיע על במה, לקחתי אותה בשתי ידיים. הרעיון היה לא לוותר על החלומות שלי, למרות הכאב העז שאני חווה, לצאת ולהגשים אותם, להגיע לפגישות של המקורוק, לשבת ולכתוב את השיר, להלחין אותו ולעבוד עליו, אפילו כשקשה. גם ביום ההופעה לא עמדתי על הבמה כמו כל זמר גאה ששר שיר שלו, אלא ישבתי על כיסא. אבל זה לא שינה דבר כי קיבלתי המון פידבקים חיוביים, חיזוקים ואהבה מהאנשים סביב".
אחרי שהופיעה בפרויקט עם השיר "עיר ישנה", בעיבודו והפקתו של טל שגב, וחלקה את הבמה עם אמנים כמו מיכה שטרית וירמי קפלן, היא הבינה כי זה לא יכול לעצור שם. "קיבלתי החלטה להפוך את השיר לסינגל מקצועי", היא מספרת. "בימים אלו אני מעלה פרויקט למימון המונים באמצעות אתר 'הדסטארט' ומקווה בקרוב מאוד להקליט אותו באולפן. השאיפה היא להצליח לעודד מודעות למחלה שלי ולהעביר מסר לכל מי שסובל ממנה או חווה כל מיני קשיים בחיים - אסור לוותר על החלומות. גם אם בהתחלה זה קשה, וזה קשה, אפשר לעשות את זה".
געגועיי לעוזי
ניב נולדה וגדלה בפתח־תקוה, לבתיה, מורה וציירת, ולנפתלי, איש ציבור ידוע בעיר, שבין היתר, כיהן כיו"ר ועד הורים עירוני וכחבר מועצה. ניב עצמה לא נדבקה בחיידק הפוליטי. "אני ממש לא טיפוס וכחן, אלא אוהבת את השקט שלי, משהו שאין בפוליטיקה", היא מסבירה. בשנים האחרונות היא מתגוררת בחולון עם בעלה ושני ילדיה בן (11) ותבל (7), ובעבר לקחה חלק בלהקת "עבר הווה עתיד" בניהולו של עוזי חיטמן ז"ל.
חיטמן השפיע עלייך מבחינה מוזיקלית?
"הושפעתי מאוד מהיצירות שלו, מהסגנון שבו הוא שר ומהעדינות והרוך שהיו בו. אחד השירים האחרונים שהוא הוציא היה 'התור לאהבה', שאהוב עליי במיוחד. הוא שר בשיר על כך שעכשיו אחרי שהוא השיג את כל מה שהוא רצה, הגיע התור שלו לאהבה. מיד אחרי שהשיר יצא, הוא נפטר. הוא לא הספיק לממש את זה ולקחתי איתי את זה לחיים. אין מה לחכות, צריך לעשות דברים כאן ועכשיו".
יש לך כל כך הרבה תשוקה למוזיקה, אז למה זה קרה רק בגיל 40?
"כל הילדות והנעורים כתבתי והכל נדחס למגירה. עם מהמורות החיים, לימודים, עבודה, משפחה וילדים אף פעם לא היה לי זמן להוציא את זה. עכשיו היתה לי ההזדמנות לגעת בנושא וראיתי שאני מסוגלת, משהו שלא חשבתי לפני כן, בייחוד בגלל מצבי הבריאותי. אז כעת הוצאתי את כל מה שהיה חבוי בי".
מה הלאה?
"אני לגמרי מתכוונת ללכת בכיוון המוזיקה. עכשיו אני לוקחת את זה הכי ברצינות שאפשר והולכת ללמוד מוזיקה ולהוציא שירים שיש לי בקנה שרק מחכים לפרוץ החוצה".
