כשמרדכי (מורד) דוד היה בן 17 הוא הגיע למחלקת החינוך של עיריית פתח־תקוה וביקש לקבל את תעודת הגמר של כיתה ט' - זאת למרות שלא היה בידי משפחתו את הכסף עבורה. גם אחרי שנים רבות הוא זוכר היטב את תשובתו של הפקיד: "ילד, אנחנו לא צריכים רק מהנדסים ורופאים, אלא גם פועלים. לך תעבוד בבניין או במסגרות, אתה לא צריך ללכת ללמוד".
יש מילים שנצרבות בנפשו של האדם, שגם אחרי יותר מ-60 שנה, אינן ניתנות למחיקה. "כשאיש מחלקת החינוך של העירייה אומר לך משפט כזה, הוא נחקק בך, כאילו פיסלת אותו בסלע", אומר דוד, שלמרות זאת, דווקא קיבל את העצה של אותו פקיד, שאת שמו לא ישכח לעולם.
הוא החל לעבוד במחסנים של חברה לחלפי רכב, ובהמשך הקים עסק משגשג משל עצמו. כשהגיע העת להעבירו לילדיו, הוא הגשים את החלומות הכי כמוסים שלו, שנותרו חבויים במשך שנים, למד משפטים לתואר ראשון ושני, ולאחרונה גם הוציא ספר ראשון למבוגרים. ויש לו גם כמה שירים על פתח־תקוה, ספרים לילדים הממתינים לתורם והיד עוד נטויה.
מעיראק למלאבס
לא תשמעו מדוד, כיום בן 76, טענות על קיפוח. נאמן לנאומו המפורסם של הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, הוא טוען "לפני שמישהו בא בטענות למדינה שלא נותנת לו, שיבדוק קודם מה הוא נותן למדינה. היא היחידה שמגיע לה לקבל. אף פעם לא הייתי מאלה שצועקים 'לקחו לי' או 'מגיע לי'."
גם הוא נאלץ להתמודד עם קשיי הקליטה במדינה הצעירה, אליה הגיע כשהיה בן עשר עם אמו, סבתו וארבע אחיותיו. אביו, יצרן ויבואן של משחות נעליים וסכיני גילוח, נשאר בעיראק כדי להמשיך ולקיים את עסקיו.
"היו יהודים בעיראק שהיו בני המעמד הנמוך ולא היה להם מה להפסיד בבואם ארצה", הוא מספר. "רבים מבני המעמד הגבוה נסעו לאסיה, לאנגליה או לארה"ב. אנחנו היינו בני המעמד הבינוני ומעלה, אבל סבתי, שהיתה בעלת מעמד נחשב מאוד בעיראק, עמדה על הרגליים האחוריות ואמרה לאבי: 'אתה לא תיסע ללונדון והבנות שלך יתחתנו עם נוצרים. יהודים צריכים לחיות עם יהודים'".
אגב, סבתו החזיקה באחד התפקידים החשובים בקהילה היהודית בעיראק – "משטי". וההסבר: "בליל ההתייחדות של בני הזוג אחרי החתונה, תפקידה היה לאשר את דם הבתולין", מספר דוד. "שמה יצא למרחקים. עיקר המקצוע שלה היה לרקוח שיקויים שיאחו את קרום הבתולין. בתקופה ההיא, זה היה דבר חשוב מאוד. אני זוכר שהיו באים אלינו קצינים מוסלמים ואחר כך היו מנשקים את ידיה של סבתי. כשהגיעה העת להעביר את סודות המקצוע, סבתי הבינה שהמקצוע הזה עבר מהעולם".
אחרי זמן מה, כשהבין שהשלטונות עלולים לאסור אותו כיוון שמשפחתו עלתה לארץ, נאלץ אביו לעזוב את עיראק בחשאי, דרך קפריסין. "הוא נסע קודם לאתיופיה, בניסיון להפיץ שם את עסקיו, אבל הגיע לארץ חולה", נזכר דוד. "מאז שהוא הגיע לפה, כל דבר שנגע בו, לא צמח ממנו דשא. משנה מקום משנה מזל. לדוגמא, הוא המיר את הכסף מדולרים ללירות, יום לפני שהיה פיחות של 100 אחוז והכסף שלו איבד 50 אחוז מערכו".
בינתיים עברה המשפחה לפתח־תקוה והתגוררה בחנות בשוק העירוני. אמו חצתה את המקום לחדרים באמצעות ווילונות, והשירותים היו בחצר. על אותה תקופה כתב בשירו, "ממלאבס לאם המושבות":
הגעתי לפתח־תקווה תחילת החמישים,
גרתי מול השוק עם הריחות והרעשים,
משפחת כרמלי היתה בעלת המאה בשוק,
היא זו קבעה מחיר הירקות ולאיזה סוג.
ככל שחלפו השנים, דוד הצטיין בלימודים ובכיתה ט' עבר לתיכון אחד העם. באותם ימים, התיכון לא היה בגדר חינוך חובה, ועל כן הלימודים בו היו בתשלום – 240 לירות לשנה. "שילמנו כ־40 לירות שיכולנו לשלם, ובכל בחינה היה מזכיר בית הספר מגיע לכיתה ואומר שאני לא יכול להיבחן", נזכר דוד. "המורים היו מרחמים עליי ומאפשרים לי לשבת במסדרון ולכתוב את הבחינה".
בהיעדר הכסף לשלם על תעודת הגמר, ועם התגובה שקיבל מאגף החינוך בעירייה, הבין דוד כי עליו להניח בצד את אהבתו ללימודים ולצאת לעבוד לפרנסת משפחתו. אחרי שירות צבאי כמדריך בגדנ"ע אוויר, הוא החל לעבוד לפרנסתו, ואז גם למד למבחני הבגרות, אותם מימן בעצמו.
מלבד ההצלחה בבחינות, דוד התאהב בזמן הלימודים בשפה העברית, מה שהביא אותו בהמשך לכתוב שירים וספרים. "50 שנה זה ישב וחיכה. עד אז הסתפקתי בכתיבה למגירה".
למרות האהבה שלו לשפה, דוד מצא דרך להתפרנס במחוזות שונים לחלוטין. הוא הגיש את מועמדותו למשרה כמחסנאי בתחום חלפי הרכב. "שאלו אותי 'אתה יודע חשבון?'.
"סוף סוף יכולתי להתגאות בתעודת הבגרות שלי. האדם שבחן אותי אמר לי 'אם אני מוכר חלק שעולה 2.40 לירות ורוצה לתת הנחה של 25 אחוז ללקוח שרוצה ארבעה חלקים, כמה הוא ישלם לי? אמרתי לו – 2.4 כפול שלוש זה 7.20. והוא ענה לי: 'אבל אמרתי לך שהוא רוצה ארבעה'. עניתי שאם יש 25 אחוז הנחה, אחד נותנים מתנה. הוא ענה מיד: 'לך תגיד בכוח אדם שקיבלתי אותך'".
משפטים בגיל 65
אחרי שעבד זמן מה כמחסנאי, הוא עבר לעבוד כאיש מכירות בתחום במשכורת של 450 לירות, שנחשבה אז כגבוהה במיוחד. בחלוף שנה וחצי, בגיל 23, הוא החליט להיות עצמאי. במחסן קטן בתל אביב הוא פתח את חברת "מורד חלקי חילוף", כשמו הערבי של דוד. בתחילה הוא עשה הכל לבד ובהמשך החל להעסיק איש מכירות ואת הנהלת החשבונות הפקיד בידי אשתו הטרייה, נחמה, שתהפוך לאם שני בניו ובתו וסבתא לעשרת הנכדים שלהם.
בחוכמה ובחושים עסקיים מפותחים, ותוך הכרת התחום על בוריו, דוד הרחיב את החברה, שכיום כוללת שבעה סניפים ברחבי הארץ ומפרנסת למעלה מ־40 משפחות של יהודים, ערבים ודרוזים, כפי שהוא מדגיש.
"המוטיב העיקרי שלי הוא היושר", הוא מתגאה. "אם יש הזדמנות להרוויח, לך על זה, אבל אל תמכור מוצר שאתה יודע שהוא רע, כמו שלצערי רבים עושים. כבר מצאתי עצמי פוסל סחורה ב-250 אלף דולר, אוסף אותה מכל הלקוחות ומפצה אותם, כשהבנתי שהיא פגומה".
כשבנו הבכור של דוד סיים את לימודיו הגבוהים וביקש להיכנס לעסק של אביו, אמר לו האחרון: 'קודם תוכיח לי שאתה מוכיח עצמך במקום אחר ולא אצל אבא שלך ואז נראה'.
כשהבן הצעיר קיבל תשובה דומה, הוא ענה, כפי שמצטט אביו: 'אבא, לך תלמד ותעבוד במקום אחר, אני עובד פה. עכשיו צא מהחנות'.
דוד, שהיה אז בן 64, קיבל את עצתו של בנו. בניו נכנסו לעסק המשפחתי והמשיכו לפתח אותו. "מצאתי עצמי עולה ויורד במדרגות של המשרדים ולא עושה כלום", הוא מספר. "באחת מהליכות הבוקר לצד אשתי אני שומע ברדיו פרסומת 'אתה רוצה להוציא את העורך דין שבך'? סיפרתי על כך לאשתי ולמחרת הגעתי למכללת 'שערי משפט'".
בגיל 65 נרשם דוד ללימודי תואר ראשון במשפטים, זאת 45 שנה לאחר שעזב את ספסל הלימודים. הוא, כמובן, לא היה סטודנט שגרתי מן המניין. "שאלו אותי, איך אחרי כל השנים האלה, שבקושי קראת עיתון, תיכנס לחדר ותלמד 8-10 שעות? מאיפה יש לך 'תחת' לזה?", הוא מספר. "אבל זה היה כאילו לא הפסקתי מעולם ללמוד. הייתי סוגר את הדלת, לומד, מסכם ואחרי שמונה שעות יוצא ומתחיל לבשל לחבר'ה.
"כשמרצה סיפרה על פסק דין מסוים ואמרה 'אני חושבת שהיתה שם החלטה פה אחד', תיקנתי אותה שהיה שופט בדעת מיעוט", הוא מספר.
"היא אמרה שאקבל על כך חמש נקודות בונוס. היתרון שלי, לעומת שאר הסטודנטים, היה הזמן הפנוי. לא עבדתי לפרנסת ויכולתי לקרוא את כל פסקי הדין שבסילבוס. מעבר לכך, בשל הגיל והתפיסה שבאה עימו, הבנתי דברים יותר טוב. בהפסקות נוצרו מעגלי סטודנטים סביבי. הייתי מסביר להם".
אחרי שלוש שנות לימוד הוא עשה התמחות במשרד של קרוב משפחתו. דוד מספר על כמה רגעים משעשעים שנולדו מהיותו מתמחה בן 69. "כששלחו לרואה החשבון של המשרד את טופס העובד החדש, הוא החזיר אותו ואמר שיש טעות בשנת הלידה. לא יכול להיות שהעובד יליד 1941.
"הגענו לבית משפט לדיני עבודה ועורך הדין הציג אותי כמתמחה. השופטת הסתכלה בעיניים פעורות, שאלה שוב וכשהבינה שלא צוחקים איתה, אמרה 'טוב, בוא נסיים מהר את הדיון, אחריו אני רוצה לדבר איתך'. היא ביקשה שאספר לה איך הגעתי לתחום בגיל מבוגר".
דוד עבר את בחינות הלשכה בהצלחה ואז התלבט איך להמשיך משם. "הרגשתי שמשהו חסר לי", הוא מספר. כדי למלא את החלל, הוא המשיך לתואר שני בגישור ודיני משפחה באוניברסיטת בר אילן, אותו השלים בתוך שנה.
באותה העת נפטרה אמו צהלה ז"ל. "אחותי הזכירה לי את הפתגמים בערבית, שאמא נהגה לצטט לנו", מספר דוד, "ואמרה שאני חייב לתרגם אותם לעברית. הגענו למוזיאון תולדות יהדות בבל, שם היו שני כרכים עם קרוב ל-5,000 פתגמים בערבית, עם פירוש לעברית. אני תרגמתי אותם בחרוזים".
למשל?
"התרנגול החכם קורא את קריאת הגבר מתוך הביצה. הכוונה היא שאדם חכם יהיה כזה כבר מהיותו תינוק. אני כתבתי 'הילוד הפיקח, כבר ברחם מוחו קודח'.
"הבן שלי אוהב אותי, אם אני עשירה ובעלי אוהב אותי אם אני חזקה. איך כתבתי זאת? "בני אוהב אותי, כל עוד עושרי קיים, בעלי אוהב אותי כל עוד כוחי לא תם".
באופן דומה דוד תרגם 2,400 פתגמים, שעדיין לא פורסמו. במקביל הוא גם כתב שני ספרי ילדים על אותיות ומספרים. מתברר כי רק כעת, במהלך הפנסיה שלו, דוד מקדיש את זמנו לתחומי העניין שלו, אשר תלאות החיים והפרנסה הרחיקו אותו מהם.
"הלימודים, מעבר למקצוע שעזרו לי לרכוש, פתחו לי את הראש ולימדו אותי לעשות סדר במחשבות", הוא מספר. "אדם עם השכלה עממית, אין לו את היכולת לבחון ולשפוט דברים. משפט זה מקצוע שנותן לך את היכולת לבחון את החיים. אתה קורא כל כך הרבה על צרות של אחרים, ואתה יכול ללמוד מהן. אתה מבין שלפני הכל, לפני בתי המשפט, אנחנו בני אדם".
בשלב הבא דוד כתב רומן ראשון למבוגרים בשם "מאבק החיים בארץ נולדת". הספר נולד אחרי הסערה שחש דוד, בעקבות הפיגוע המחריד באיתמר, בו נרצחו חמישה מבני משפחת פוגל. "ניקרה בי השאלה האם גם אנחנו, היהודים, במאבקנו להקמת מדינה, היינו מסוגלים לפגוע בתינוק", הוא משחזר. "נדלקה נורה במוחי. הבנתי שיכול להיוולד פה סיפור מעניין".
הספר עוסק בזוג שאינו יכול להביא ילדים לעולם ומאמץ תינוק מוסלמי, שנמצא בבית שננטש בתקופת מלחמת העצמאות. התינוק, שנימול רגע לפני נטישת הוריו, כדי שיאומץ על ידי יהודים, גדל והופך ללוחם ואיש מוסד, מה שמוליד שרשרת פיתולים בעלילה המפתיעה.
"כתבתי את כל הספר תוך שלושה חודשים", הוא מודה. "ברגע שיש את הבסיס, אתה צריך רק לקשט ולעטר. הסיפור נבנה תוך כדי. היו שקראו את הספר ואמרו שנראה שאני צובע את המוסלמים באור חיובי מדי. התנגדתי לקביעה הזאת נחרצות. כתבתי על בני אדם. אני יודע זאת היטב מהעסק שלי, בו דת מעולם לא היתה שיקול בקבלה לעבודה".
לצד הספרים, הוא ממשיך כיום לכתוב שירים, רובם נוסטלגיים, שמעוסקים בפתח־תקוה התמימה של פעם, עם דגש על קבוצות הכדורגל שלה, לעומת העיר מלאת הבטון והמנופים שהוא רואה כיום, בטיוליו בעיר. הנה לסיום קטע משיר שלו, שרק ותיקי העיר באמת יבינו.
פרדסי מכנס ומרקוס ושאר הנפילים,
נעלמו והפכו עתה לנוף עירוני ומגדלים,
כפר גנים א', ב', ג', ושאר האותיות,
עתה הפכו למגדלים ונעלמו כל השדות.
הזמן של הטאבלט, האייפון והיישומון,
עתה יש אינטרקום ועינית ולא פעמון,
אנו הדור שחצה אלפון והגיע עד הלום,
מביט משתאה ושואל, הזה אינו חלום?
