"בלילה, כשאני כבר בביתי, אני עוצמת את העיניים, נרדמת מיד וחולמת על המטופלים שלי", מתוודה ד"ר רעות ברטוב-שיפמן ומחייכת חיוך גדול. "אני לא מצליחה להיזכר בחלום שלא קשור אליהם. לפעמים, אני אפילו ממציאה מטופל עם בעיה שאין לי מושג איך לפתור. אתה לא יודע כמה גדולה ההקלה כשאני מתעוררת ומגלה שאני לא באמת צריכה לפתור אותה".
העבודה של ד"ר ברטוב היא הרבה יותר מרק פרנסה. עבורה מדובר בשליחות. ככה זה כשבעולם מסתובבים אלפי ילדים (את המספר המדויק היא לא יודעת), שכנראה לא היו נולדים בלעדיה, ובלעדי "מרכז ברטוב לפוריות הגבר", אותו הקים אביה, פרופ' בנימין ברטוב בפתח־תקוה. "כל ילד שעזרתי להביא, הוא עולם ומלואו", היא אומרת בפרפרזה על הפתגם "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו".
כדי לעזור במעשה הבריאה הזה, תעשה ד"ר ברטוב כל מה שצריך. גם אם זה אומר, שלמרות היותה דתייה, היא תדבר עם הגברים המגיעים למקום על החלקים הכי אינטימיים שלהם, תענה לשיחות טלפון עד רגע לפני כניסת השבת וגם לאחר יציאתה, ושחופשת הלידה שלה תסתיים רגע אחרי הלידה.
ד"ר ברטוב מסייעת לכל מי שמגיע אליה בבקשת עזרה. "הרצון להביא ילד משותף לכל המגזרים", היא אומרת. "למרכז מגיעים גם ערבים ישראלים ולא יהודים שמגיעים מקצווי תבל. כשמגיע מטופל, אני לא רואה מאיזו תפוצה הוא או מה היא דתו. אני רואה בן אדם שצריך לעזור לו".
מחקר ואמונה
החיבור של ד"ר ברטוב, 43, לתחום המדע מסקרן שבעתיים לאור היותה אדם דתי. דת ומדע לא הולכים יד ביד לאורך השנים, ולעיתים אף מתנגשים ברעש גדול, אבל לא אצלה. "יש הטוענים שיש סתירה בין השניים, אבל אני רואה בדיוק את ההיפך", היא אומרת. "ככל שאנחנו לומדים יותר, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו לא מבינים, כמה שהמערכות מורכבות ומדהימות. הדברים תוכננו בצורה נכונה וטובה, שדורשת מאיתנו הרבה מאוד זמן כדי להבין איך הם פועלים. מדע, לדעתי, מאוד מקרב לאמונה. הדת היא לא ספר מדע ולא פותרת את השאלות שהמדע מעלה. אלה שניים שחיים אחד ליד השני, והמחקר מזין את האמונה. קשה להיות חוקר מבלי להיות מאמין.
"גם בעבודתי, אני לא מרגישה שאני בוראת חיים. רק הקדוש ברוך הוא עושה זאת. אני עוזרת לתהליך הזה לקרות. אני שליחה בתוכו. צריך עוד גורמים חוץ ממני. שני הורים והקב"ה שירצה שזה יצליח. אמונתי היא שהשם ברא את העולם, כדי שהאדם ישפר אותו. הרופא ירפא, אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו עם הזרע. השם רוצה שנעבוד קשה, כדי שנדע להעריך".
עם המטען שספגה בבית, היא הגיעה ללימודי ביולוגיה בבר-אילן, בה מלמד גם אביה. היא המשיכה למכון ויצמן, שם זכתה להסמכה כדוקטור. שם גם פגשה את בעלה ואבי חמשת ילדיהם, ד"ר לביולוגיה בעצמו. "כנראה שזה גנטי", היא אומרת בחיוך, "התוצאה של מה שספגתי מאבא בבית לאורך כל השנים. בכלל לא חשבתי שאגיע לעסוק בפוריות, אבל נמשכתי מאוד לתחום. רציתי להיות מדענית, חוקרת, לשאול שאלות, לחפש תשובות ואיך לקחת אותן ובעזרתן לעזור לאדם".
למכון ויצמן, היא מספרת, הגיעה כדי "להימלט" משמו של אביה. "חשוב היה לי להוכיח את עצמי בזכות ולא בחסדי שמו הטוב של אבי", היא מסבירה. ובכל זאת, בסיום הלימודים, לפני 11 שנים, בחרה לעבוד ב'מרכז פוריות הגבר', שהקים אביה לפני 35 שנים. "אחרי לבטים רבים, החלטתי להצטרף ולעבוד לצידו", היא מספרת. "לא פשוט לעבוד לצד אדם כל כך קרוב אלייך, אבל אבא שלי נותן לי את המקום והולך לנו טוב ביחד. היום, כשאני עובדת פה, יש לכך משמעות נוספת. אני מרגישה את ההמשכיות, אבא מלמד אותי המון. אני עובדת במפעל החיים שהוא הקים ופיתח והידיעה הזאת נותנת כוח עצום. כמו בשיר של שלומי שבת על אביו, 'בדרכים שכה אהבת לטפח, הלכתי וניסיתי לנצח'. מה פירוש לנצח אצלנו? לעזור לאנשים להגשים את החלום הגדול שלהם, גם אם זה אומר לעבור הרבה רגעים קשים, ואף פעם לא להתייאש. להיות הכי יצירתיים למצוא את הפתרון שיביא את הילד".
וכשנפגשים לארוחת שבת, אתם מצליחים לדבר על נושאים אחרים מלבד העבודה?
היא צוחקת. "תמיד מדברים על עבודה, אבל גם על דברים אחרים. משתדלים לא להתיש את החבר'ה מסביב לשולחן. העבודה שלנו משתלטת על החיים".
גברים, זה אתם
הריאיון עם ד"ר ברטוב נערך במשרדה שבאזור התעשייה בקרית אריה. מטרים ספורים משם, במעבדה, עסקו שתי חוקרות ביצירת חיים. על גבי מסך גדול משוטטים להם זרעים, שבאמצעות המיקרוסקופ המתקדם שפיתח פרופ' ברטוב, נראים גדולים ומאפשרים לאתר את הטובים והבריאים ביותר שבהם, אלה שיכולים ליצור את התוצאה המיוחלת – תינוק. עבודת הנמלים הזאת יכולה להיות מתישה, אבל מעצם טיבה ומטרתה – יצירת חיים חדשים, מקבלים כל העוסקים במלאכה פרץ כמעט בלתי פוסק של אנרגיה.
במקום הזה, כמתבקש משמו, עוסקים בצד הגברי של מלאכת הבאת הילדים לעולם. "יותר מ-50 אחוז מבעיות הפוריות מקורן בגבר", מפתיעה ד"ר ברטוב. "רבים מהמטופלים שלנו כלל לא יודעים מזה. בעבר, הייתה נטייה 'להפיל' את הבעיה על האישה, אבל היום התקדמנו משמעותית בהבנת העניין. אבא שלי תמיד אומר בהומור שכשהתחיל לעבוד, 90 אחוז מהבעיות היו, כביכול, אצל האישה. ברור שזה לא הנתון הנכון, אבל זו הייתה הדעה הרווחת. כיום בודקים את כל הגברים. המודעות גבוהה יותר והבדיקות השתכללו. יש עדיין דרך לעשות בנושא. חשוב להבין שצריך לבדוק את פוריות הגבר כבר בתחילת הבירור ולא לחכות לעשות זאת אחרי הכישלונות. הרבה יותר קל לעזור להם בצורה הזאת".
למרות זאת, מעידה ד"ר ברטוב, גם בארץ וגם בעולם חסרה התמקדות בבעיות הפוריות של הגבר. "מאז שפותחה השיטה המתקדמת של הפריה חוץ גופית, אנחנו נתקלים בהרבה זוגות שלמרות אינספור טיפולים קשים, לא מצליחים להשיג היריון", היא מספרת. "אז אנחנו צריכים לתת את הדגש שלנו לצד הגברי. מה לעשות כדי לתת מענה לבעיית הזרע".
לצד ההתפתחות הטכנולוגית האדירה בתחום, במהלך השנים ועם התפתחות הקדמה, איכות הזרע יורדת. "בעולם המערבי התופעה הזו מדווחת בכל אחת מהמדינות", אומרת ד"ר ברטוב. "אבא שלי קורא לזה 'משבר הזרע'. סביר להניח שזה קשור באורח החיים שלנו. תאי זרע נוצרים כל היום והתהליך חשוף לגורמי סביבה ויש המון כאלה – הביגוד, המזון, העבודה ועוד. אלה שאלות שאנחנו מעלים כבר בשיחה הראשונה.
איך ניתן למנוע את הירידה באיכות הזרע?
"יש, למשל, מטופלים שאוהבים לעשות מקלחות מאוד חמות, שעלולות לפגוע בייצור הזרע. בזמן הניסיון להרות, כדאי להפחית מהן. מי שנוהג הרבה, צריך לעשות עצירות ארוכות, ללבוש בגדים רחבים ולוודא שהאשכים מאווררים ולא מגיעים לטמפרטורה גבוהה מדי. מדובר באוסף של הרבה פרטים קטנים עליהם שמים את הדעת, אשר יכולים לעשות את כל ההבדל".
להילחם איתם
הליווי הצמוד לו זוכה כל זוג הופך את מערכת היחסים בינו לבין ד"ר ברטוב להדוקה במיוחד, מה שמצריך מהמדענית גם רגישות ואנושיות רבה. תשכחו מהמדען שיושב מול מבחנה ומסוגל לתקשר רק עם אמבות. "אני צריכה להיות גם פסיכולוגית", היא אומרת. "רק לפני כמה ימים, בערב שבועות, דיברתי בטלפון עם חמש מטופלות וכולן מיררו בבכי. אני עוסקת בצד מאוד אינטימי בחיים של הזוג ועם כולן נוצר קשר מאוד אישי. החיבור חייב להיות מיידי והרגשות צפים כבר בהתחלה. אני מרגישה קשורה אליהם ולהיפך".
איך מצליחים למנוע את הייאוש מזוג שמנסה במשך תקופה ארוכה ולא מצליח?
"לא אדחוף אף מטופל להמשך טיפולים, אם הוא לא מוכן להמשיך. זה חייב לבוא מהם. כל עוד המטופל רוצה, אני אומרת שאני איתו במלחמה ואלחם לצידו. המוטיבציה להשיג ילד מהזרע של הגבר ומהביציות של האישה חייבת להגיע מהם. העידוד והתמיכה הנפשית הם חלק חשוב מההצלחה. הלחץ אדיר והכוח שאני נותנת הוא חלק מהתפקיד. מי שאני מזהה שצריכה תמיכה נפשית חיצונית, אני מפנה לאן שצריך.
"אנחנו לא מתייאשים מאף מקרה וכל עוד הזוג מוכן להילחם, אנחנו הולכים איתם. לפני כמה שנים הגיע אלינו זוג, שכבר נאמר לו שלא יוכל להביא ילד. לגבר לא היו תאי זרע. אבא שלי הבטיח להם שהוא עוד ירקוד בברית. נלחמנו ומצאנו בערך בטיפת הזרע האחרונה שלו תאים שאפשר לעבוד איתם ואיתם יצאנו למלחמה. האישה הרתה וילדה. הוזמנו לברית ואנחנו לא מגיעים בדרך כלל, אבל הפעם אבא שלי הגיע, ולמרות שלא נהוג לרקוד בבריתות, הוא ראה במה שאמר מעין נדר.
"הסיפורים הכי מרגשים הם אלה שנולדים במקומות הכי קשים, כשאין כמעט תאי זרע לעבוד איתם ומסתיימים בלידה. מטופל שאמרו לו 'לא תוכל להביא ילדים מזרעך'. זה גזר דין מאוד קשה. אנחנו עובדים קשה ומחפשים תאי זרע. תהליך כזה יכול לארוך שנים ארוכות. למעבדה שלנו אני קוראת 'חדר מלחמה'. אנחנו מחפשים ופתאום מוצאים תא אחד בתנועה. זה כמו נס. ביום כזה, כל המקום נמלא צווחות אושר של כל הצוות".
דוגמא לסיפור הצלחה כזה, הוא צעיר יהודי מאיטליה, שהגיע למרכז עם אמו וסבתו, אחרי שנאמר לו כי לא יוכל להביא ילדים. "ככל שיחלוף הזמן, הבעיה שלו רק תחמיר, ולכן נדרש היה לאסוף ממנו זרע ולהקפיא", מסבירה ד"ר ברטוב. "בבדיקה מצאנו כמה וכמה תאים. קראנו למשפחה לראות את התאים בתנועה. הבכי וההתרגשות שלהם היו אדירים. הקפאנו את הזרע. הוא לקח אותו לאיטליה, עד שימצא את האחת ויתחתן".
המתח האדיר ודאי יוצר מתחים גם בין בני הזוג.
"בין בני הזוג יכולים להתפתח חילופי האשמות, אבל הרוב מצליחים להימנע מכך. מעבר לכך, המתחים גדולים. לפעמים, ביום הטיפול, כשיש שאיבת ביציות והגבר מתקשה לספק זרע, האישה מאשימה אותו. הם רבים ומדברים איתי בטלפון, לפעמים בצעקות זה על זו. אני צריכה להביא את שניהם למצב שבו יהיו רגועים והגבר יוכל לעשות את שלו".
כאדם דתי, קל לך יותר לגרום למטופלים לשמור על אמונה ולשאוב ממנה כוח בתהליך הארוך והקשה שהם עוברים?
"יש מטופלים שאמונתם מתחזקת בזמן הטיפולים ואחרים שמתחילים לשאול שאלות. כשהם רואים את כיסוי הראש שלי, רבים מהם מרגישים נוח להתחיל לדבר איתי על ענייני אמונה. אני לא מתערבת לאף אחד באמונתו ובטח שלא מנסה להחזיר אף אחד בתשובה. אין לי שיגעון גדלות וגם לא זמן. מצוות 'פרו ורבו' חשובה בתורה, אבל גם בלעדיה אנשים מאוד להוטים להביא ילד. הם יכולים להיות בריאים, שמחים ומאושרים ושום דבר לא יהיה שווה, אלמלא יש להם ילד. פעמים רבות אני מנסה להראות למטופלים כמה יש להם גם ככה, ולשאוב מזה כוח למאבק. אני אומרת להם 'אל תתנו לבעיית הפוריות להשתלט לכם על החיים'. אחת המטופלות כתבה לי 'זה לא לקח לי את החיים, אבל זה לא נותן לי לחיות'. לכן, רבים, למשל, מבקשים ממני שאתפלל עבורם ואעשה זאת בחפץ לב".
נדיר למצוא אשה דתייה בתחום הזה.
"אני יודעת שזה לא שכיח", אומרת ברטוב. "רוב הרופאים שעוסקים בגינקולוגיה בתחום הפוריות, הם גברים. אולי כי מדובר בתחום מאוד תובעני. הרבה פעמים נשים מוותרות על מקצועות כאלה בגלל גידול הילדים. אני לא ויתרתי ומעולם לא חונכתי שבגלל שאני אישה, אני צריכה לשאוף לפחות. להיפך. אבא מאוד גאה בי ודוחף קדימה, בעלי עשה בדיוק אותו דבר. אני לא רואה שום מגבלה. הבעיה היחידה היא ייסורי המצפון ותחושות האשם מהן סובלת כל אישה מודרנית. התחושה היא שאני לא נותנת מספיק לילדים ולא למקום העבודה. כשאני הייתי במחלקת היולדות אחרי לידה, הגיעה אליי עבודה למכשיר הפקס במוקד האחיות. היומיום הוא מאבק מאוד קשה. זו שמיכה שאתה מנסה למשוך לכל הכיוונים. אני מעודדת את עצמי בכך שאני משתדלת, שיש לי הישגים בעבודה ושהצלחתי להוליד חמישה ילדים נפלאים. ואני יודעת עד כמה זה לא מובן מאליו".
יש הבדל בין מי שגדל בסביבה חילונית לבין מי שגדל בחברה הדתית?
"דתיים לאומיים רואים טלוויזיה וחשופים לתקשורת כמעט כמו חילוניים, אבל גם אצל חרדים אדוקים יותר, יש מדריכות כלה ומדריכי חתן, ולעיתים הרב נכנס לנושאים אינטימיים ועוזר להם. צריך לוודא שלזוג יש מענה ותמיכה מתאימה. ואם צריך, לתת את התמיכה המתאימה שלו. פעמים רבות דיברתי עם הרב של בני הזוג ושיקפתי לו את המצב המדויק".
כשהיית בחודשי היריון מתקדמים, חשת שלא בנוח מול המטופלים?
"הרגשתי זאת בעיקר כשישבתי מול מטופלים כשאני בהיריון מתקדם. לא היתה הבעת קנאה מצידם, אבל חשתי שלא בנוח. המטופלים דווקא מאוד מפרגנים. אני מברכת אותם שיהיו במצבי ומסבירה שגם לי לא תמיד ההריונות הגיעו בקלות. אגב, אני מקפידה שלא לומר 'בקרוב אצלכם'. זה משפט מאוד מרגיז".
להתרגש מחדש
התפקיד המקצועי של ד"ר ברטוב מסתיים ביום שבו נכנסת האישה להיריון, אבל היא לא יוצאת לחלוטין מהתמונה. "אני תמיד מבקשת שיעדכנו אותי", היא מספרת.
"זה קציר הפירות שלנו. ביומיום אנחנו עובדים מאוד קשה. כשמגיע מקרה לא פשוט, והמצב מעורפל לעתים, אתה מפעיל את כל הכוחות שלך כדי שזה יצליח. הבשורות הטובות הן אלה שנותנות את הכוח. אז אני אוהבת לעצור לרגע ולחזור בראשי למפגש הראשון עם בני הזוג, להיזכר במחשבות וברגשות שהיו לי אז".
גם כיום, בחלוף 11 שנים, היא מעידה, כל היריון בקרב המטופלים שלה מסב לה התרגשות אדירה. "כמו בפעם הראשונה", היא מדגישה.
"הרצון לעזור למטופלים בוער לי בדם. אני מרגישה שליחות, בת מזל לעסוק בתחום כל כך חשוב בחייהם של בני אדם. כל ילד שנולד, זה הישג עצום. הילדים שלי לפעמים אומרים 'את אוהבת את המטופלים יותר מאיתנו'. כל יום, גם עד כניסת שבת, אני עם המטופלים – במרכז או בטלפון. מזל שאני דתייה, אחרת לא הייתי עוצרת לרגע. רק השבת עוצרת אותי. לא התגלגלתי לפה במקרה.
"לאחרונה התחלנו לצלם את המטופלים מספרים את סיפורם, לצד ילדיהם. את כל הסיפורים אני מכירה מהיום הראשון, ובכל זאת, אני יושבת וצופה בהם שוב ושוב וגם בפעם ה-20 זה לא יפסיק לרגש אותי. אם אפסיק להתרגש, לא אמלא את תפקידי כהלכה. אגב, רובם לא רוצים להיחשף ומעדיפים שלא יידעו שהם עברו טיפולים".
את מבינה למה?
"אם הייתי מטופלת, הייתי משתפת כמה שיותר, מתוך הבנה שצריך הרבה מאוד עזרה ותמיכה בתקופה הזאת. אבל כנראה שזו לא חוכמה גדולה, כי אני בתוך התחום. אם הבעיה אצל הגבר, בעיקר אצלם, יש המון בושה. נשים יספרו לרוב שיש להן בעיות, הגברים לא יעשו זאת. קשה להם לדבר על בעיית פוריות והאישה לא תספר כדי לא לפגוע בו. לרוב, האישה גם תהיה הדומיננטית יותר במהלך הטיפולים. לפעמים, היא זו שתביא את דוגמת הזרע הראשונה, תמלא את הטפסים ותיקח את האחריות על הטיפולים. זה תהליך לא פשוט ולאישה יש הרבה מאוד כוחות נפש. הנשים חזקות".
מה קורה כשמבינים שהתהליך לא יסתיים בהיריון ומחליטים להרים ידיים?
"כשאנחנו רואים בבדיקות הגנטיות המקדימות, שאין סיכוי למצוא תאי זרע, לרוב המטופלים יבקשו שנעשה כל מה שאפשר. אז צריך להסביר להם שאין שום דבר שאפשר לעשות. עדיף להיות מציאותי ולמנוע מהם בדיקות מיותרות. יש מטופלים שיש להם תאי זרע והטיפולים מתקדמים, אבל אין היריון. אנחנו מציגים את התמונה בפני המטופל וההחלטה היא רק שלו. זו תחושה מאוד לא פשוטה.
"אחד החלקים הכי קשים בעבודה שלי, היא להתקשר אחרי טיפול ולשאול האם יש היריון. אלה שיחות מאוד טעונות ולא קלות. אם יש היריון, אנחנו איתה ברקיע השביעי. אם אין, הבכי קורע לב, ולא פעם אנחנו גם היחידים שיודעים שהיא בטיפולים ורק איתנו היא יכולה לבכות. מעבר למעמסה הפיזית שנגרמת משעות העבודה הרבות, המעמסה הנפשית לא קטנה. אני לוקחת איתי את השמחה של המטופלים, אבל גם את הצער".
הלחץ הזה, להביא ילד, מספרת ד"ר ברטוב, אופייני בעיקר לנורמות בחברה הישראלית, לפיהן מצופה כי אחרי שנה או שנתיים של נישואין, ירחיב הזוג את הקן המשפחתי.
"בכל העדות יש אימא פולניה שמצפה לנכד", היא אומרת בחיוך. "ישראלים זה עם שאוהב להתערב אחד בחיי השני. זה לחץ מאוד גדול על הזוג. למרות שאני ילדתי חמישה ילדים, כשהיתה הפסקה בין הלידות, היו מעירים לי ושואלים. תאר לך כמה גדול הלחץ על מי שאין לו ילדים בכלל. לכן חשוב שהזוג יהיה פתוח, ישתף את המשפחה ויקבל תמיכה נפשית, ולא את הלחץ הסביבתי".