כששומעים את סיפור חייה של סיגל שגית אלכאוי, קשה שלא לבכות. היא נולדה לאב שנטש אותה בגיל שנה ולאם מכורה לסמים, הוצאה מביתה בגיל שש לפנימייה, בה חוותה התעללות, ואומצה לאחר מכן על ידי משפחה מהיישוב אלקנה - אימוץ שנכשל מכל היבט אפשרי. ילדותה היתה רצופה בהתעמרויות והתעללויות מצד בני כיתתה ומערכת החינוך. בנעוריה נפלה קורבן לאונס ברוטלי ולניצול מיני מצד גברים שזיהו את מצוקתה.
בבגרותה היא נאבקה לדעת פיסות מעברה בעזרת פתיחת תיק האימוץ ונתקלה בסירוב שוב ושוב מהשירות למען הילד. כשכבר השיגה לבדה פרטים אודות אמה הביולוגית, זו בחרה לנטוש אותה בשנית ולתת לה להתמודד עם העולם לבדה.
למרות כל הקשיים שעברה, אלכאוי הצליחה לשקם את חייה. היא נישאה והביאה לעולם שתי בנות. כיום היא משמיעה את קולה בוועדה לזכויות הילד בכנסת ונאבקת בכל כוחה למען זכויותיהם של הילדים המאומצים. סיפור חייה יכול לשמש השראה של ממש לכולנו.
מכות בגיהינום
זו הפעם הראשונה שאלכאוי, בת 42 משערי תקווה, מרשה לעצמה להיחשף. מרבית מכריה אינם יודעים את קורותיה. בשיחה עימה אין ולו סימן קטן לתופת שנאלצה לעבור מאז ילדותה. להיפך, היא ממלאת את חלל החדר בתחושה של אופטימיות, ברצון עז לשנות ולתקן עוולות. המוטיבציה שלה, אותה היא מפגינה בימים אלו בכנסת ישראל לצידה של חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון ("כולנו") בוועדה לשלום הילד, נובעת לדבריה מהבנתה כי מסכת ההתעללויות המיניות, הנפשיות והפיזיות שעברה, היתה יכולה להימנע, לו הרשויות היו מפקחות ושומרות על ילדים שהוצאו מבתיהם ונמסרו לאימוץ.
ככל הידוע לה, היא ואחותה התאומה נולדו באילת לאב ממוצא חבשי, ככל הנראה לא יהודי, שנטש את המשפחה כשהיתה בת שנה, ולאם עולה ממרוקו, שהדרדרה לסמים קשים. "הזיכרון שיש לי מהבית זו אמא שרועה על הספה, עם יד שמוטה ומזרק ביד", היא מספרת. "כשגדלתי, שכנעתי את עצמי שהיא היתה חולה בסוכרת ובגלל זה נהגה להזריק לעצמה מדי יום. אני לא זוכרת ממנה התנהגות מתעללת, אבל אני כן זוכרת שהיה בבית המון אלימות. בן הזוג שלה הכה אותה ואותנו".
כשהיתה בת שש הוחלט במחלקת הרווחה העירונית להוציאה מהבית. תחילה היא נשלחה לפנימייה רחוקה, אותה היא מתארת כ"גיהינום".
מה זכור לך מהפנימייה?
"היו שם שתי מטפלות, אחת מדהימה שהעניקה לי המון חום ואהבה ואחת שהיתה התגלמות הרוע. לא הייתי שם הרבה זמן אבל יש לי זיכרון חקוק אחד. הייתי ילדה די מרדנית, ואותה מטפלת שלחה אותנו לשחק וביקשה שניזהר לא לחצות את הכביש. כמובן שאני מיד חציתי את הכביש. היא הסתכלה עלי מהחלון, קראה לי למשרד שלה והפליאה בי את מכותיה. אחרי זה היא לקחה את המזוודה שלי ולקחה אותי לתחנת האוטובוס ופשוט נתנה לי לשבת שם במשך שעות ארוכות, ילדה בת שש לבד עם מזוודה".
זמן קצר לאחר מכן, אומצה אלכאוי בידי משפחה מהיישוב הדתי אלקנה שבשומרון. לדבריה, האימוץ כשל בכל ההיבטים. "הגעתי מרקע של התעללות קשה", היא מספרת, "הייתי בתת משקל נוראי. היו לי כינים ברמה שאי אפשר היה לטפל בזה. הדרך היחידה היתה לגזוז את השיער. נכנסתי למשפחה החדשה עם כל הקושי שבדבר והיו הרבה דברים שלא היו צריכים לקרות ויכלו להימנע. הקושי הגדול ביותר שם היה בכניסה שלי למערכת החינוך".
מה היה כל כך נורא בבית הספר?
"הגעתי לאלקנה. ילדה שחרחורת, ביישוב לא מכיל, לא מקבל, אליטיסטי וגזעני. הכניסו אותי קודם לגן על מנת להקל את ההסתגלות ולאחר מכן לכיתה א'. שם התחילה מסכת התעללות קשה. ביום הראשון בבית הספר כל אחד סיפר על עצמו וההורים שלו, ואני בשיא ההתרגשות מספרת, ואז אחת התלמידות קמה ואמרה שאני משקרת, שאלו בכלל לא ההורים שלי. החטיפו לי שם מכות על בסיס יומי. קראו לי 'כושית שפמנונית', אף אחד לא קרא לי בשמי הפרטי. לא היו לי חברים בכלל.
"בכיתה ה' המציאו את 'משחק הטומאה'. מי שהיה נוגע בי היה טמא במשך כמה ימים. הייתי בוכה כל יום, וכשכבר העזתי לנסות ולהגן על עצמי, חטפתי מהנהלת בית הספר".
אלכאוי מעידה על עצמה שהיתה "תלמידה גרועה וילדה רעה". היא הפכה מרדנית יותר ויותר וזאת לטענתה "כחלק מההישרדות שפיתחתי. קיבלתי תשומת לב שלילית אבל זאת היתה הדרך היחידה שלי לזכות בתשומת לב".
בנוסף להתעללות הפיזית והנפשית, בגיל 11 חוותה הטרדה מינית מפועל שעבד ביישוב, וכמה חודשים לאחר מכן הוא אף ניסה לאנוס אותה. "הצלחתי לחמוק ברגע האחרון", היא משחזרת. "אחרי זה בשיא התמימות סיפרתי למדריך בבני עקיבא שאותו פועל סיפר לי שאדם שחושב על ילדה מקבל זקפה. לא הבנתי את המשמעות בכלל. מדהים שלא נדלקה לו או לאף אחד אחר נורה אדומה".
המקרה הזה לא היה היחיד. בגיל 12 וחצי הכירה גבר מבוגר ממנה בשני עשורים. "זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו חיבק אותי", היא אומרת ולוקחת כמה נשימות כדי להמשיך בסיפור הקשה.
"הוא אמר שביום ההולדת ה-13 שלי הוא ייתן לי מתנה ־ ולמעשה התכוון ליחסי מין. היום אני יודעת שאם זה לא אונס, זה בעילת קטינה. כך או כך זו עבירה על החוק".
כמה חודשים לאחר מכן הם נפרדו, אך הסיפור לא נגמר. "שבוע לאחר הפרידה המתנתי בתחנה המרכזית לאוטובוס בחזרה מהפסיכולוגית שלי בהרצליה, והוא הגיע לפגוש אותי. הוא ביקש שארד איתו לשירותים הציבוריים ושם אנס אותי בצורה הכי ברוטלית שאפשר וביצע בי מעשה סדום. האבסורד היה, שהוא הגיע לתחנה המרכזית עם מישהי, ביקש ממנה לחכות רגע ואז פשוט לקח אותי לתא השירותים, אנס אותי וחזר אליה כאילו דבר לא קרה".
סיפרת על זה למישהו?
"סיפרתי בפעם הראשונה את הסיפור הזה בשנה שעברה, לבעלי. נורא התביישתי. ניהלתי איתו איזושהי מערכת יחסים, ופחדתי שלא יאמינו לי. הרגשתי אדם מקולקל, פגומה בעיני החברה, בעיני המורות, בעיני המשפחה ולפעמים גם בעיני עצמי. הרגשתי שעשיתי משהו רע ובגלל זה הוא עשה את מה שעשה".
סטירת לחי
אלכאוי התמודדה עם הטראומה הקשה שעברה במקביל להתעמרות כלפיה בבית הספר עד שהיא ברחה לתקופה קצרה מאלקנה. "גרתי בדירה מעל השוק בפתח־תקוה. היו שם כמה דירות שהיו סוג של מקום מסתור לנערים ונערות בסיכון. הן היו נוראיות, מלאות בפועלים ומסריחות נורא".
ניצלו אותך שם?
"לצערי כן. גדלתי כבר לתוך הניצול הזה. כל נושא המין הפך להיות דרך הישרדותית. נתתי מעצמי תמורת גג ומכסה".
בעת הבריחה היא יצרה קשר עם עובדת סוציאלית במפגש שהיא מכנה 'סטירת הלחי הראשונה מהמערכת'. "ישבה מולי אותה עובדת ובלי הינד עפעף אמרה שזה מגיע לי, שאני ילדה רעה. אני מודה שהייתי מרדנית ובעטתי במוסכמות אבל עדיין זה לא מצדיק דבר. כל הכעס שיש לי היום הוא כלפי השירות למען הילד. אין לי מילים לתאר את מה שאני מרגישה כלפי הגוף הזה שאמור לדאוג לנו. לאחר הבריחה המליצו לאימא שלי, שהיה לה המון אמון במערכת, לשלוח אותי למוסד לפגועי נפש בפתח־תקוה. הייתי שם יום אחד בלבד וברחתי כל עוד נפשי בי".
בגיל 17 וחצי עזבה את הבית באלקנה. "אני אמנם מכסה את הראש אבל עדיין לא מסכימה עם הרבה דברים שהציונות הדתית מייצגת. הדת שלי נראית אחרת לגמרי. היא שמה בראש ובראשונה את קבלת האחר. שום דבר מהמצוות שאנחנו מקיימים לא שווה לכלום אם אנחנו לא אוהבים את זה שעומד מולנו, באותה מידה שאנחנו אוהבים את עצמנו".
לאן פונה נערה בת 17 שעוזבת את הבית?
"חבר שיכן אותי בבית של האח שלו. גם שם נוצלתי ולא יכולתי להגיד כלום, כי לא היה לי לאן ללכת. אחרי זה הכרתי בחור מאחד היישובים בשרון, שהיה מאוד נחמד ולא פגע בי בשום צורה. לאחר מכן התגייסתי ועברתי לגור בבית החייל בעיר".
הצבא היה אחת התקופות היפות בחייה. "פרחתי", היא אומרת. "היה לי גג, לא הייתי צריכה לדאוג ובנוסף הכירו בי כחיילת בודדה". במהלך הצבא אלכאוי גם הכירה את מי שתהפוך ברבות הימים לחברת הנפש שלה. "חיפשתי אז עבודה להשלמת הכנסה", היא משחזרת. "נתקלתי במודעה: 'דרושה תחליף לאם לארבעה גברברים'. נכנסתי לבית של אריאלה והתאהבתי במשפחה שלה. פיתחנו קשר מדהים. היא החזירה לי את האמון בבני אדם".
אימוץ נעול
בתום שירות מלא וכמה חודשי קבע השתחררה אלכאוי, והחלה לעבוד ולכלכל את עצמה. באותה תקופה היא גם החליטה להגיש בקשה לפתיחת תיק האימוץ שלה. "רציתי לדעת למה הוציאו אותי מהבית", היא אומרת. "ילד שחווה כל כך הרבה דברים, הכול נהיה אצלו מעורפל. הוא מאבד את ההפרדה בין מה שנכון למה שלא. אני זוכרת שאני ואחותי היינו יושבות ומתאמות מידע כדי לדעת מה באמת קרה לנו".
למה היה חשוב לך לפתוח את התיק?
"יש משהו מאוד שלם בידיעה מוחלטת. גם אם יגידו לי שההורים שלי הם האנשים הכי נוראים שיכולים להיות, אני לפחות יודעת שאלו עובדות חיי. כשיש חור בסיפור החיים של אדם, הוא מתחיל לייצר לעצמו סיפורים שאין להם קשר למציאות".
אלא שהניסיון לא הצליח. לפני 15 שנים אלכאוי ביקשה שוב לפתוח את התיק, אך לא נענתה. למעשה, עד היום לא צלח הדבר.
"לאחר בגרותנו כמאומצים, על השירות למען הילד לכבד לחלוטין את זכויותינו ולאפשר לנו את פתיחת תיק האימוץ ללא צורך בהתחננות שלנו או במאבק", היא טוענת. "לא ייתכן שאנחנו כבוגרים נמשיך ונשלם על מעשיהם של ההורים הביולוגיים או על החלטות שגויות של הרשויות".
את המידע אודות עברה ומשפחתה היא השיגה לדבריה "בדרכים לא כשרות". היא יצרה קשר עם המשפחה של אמה הביולוגית, ששהתה באותה תקופה בחו"ל. משפחתה יצרה עימה קשר. "היא סיפרה שהיא מאוד רוצה להיפגש איתי ואחרי שנה ששבה ארצה נפגשנו, לצערי".
למה לצערך?
"הפגישה איתה היתה מאוד מתוחה. היא היתה לא רגועה. היא הבטיחה לי המון הבטחות באותה פגישה. שבועיים לאחר מכן היא עזבה את הארץ שוב, בלי לומר מילה. עד היום לא שמעתי ממנה. היא פשוט נטשה אותי בשנית".
איך קיבלת את זה?
"מאותו רגע חלה הדרדרות. הרבה דברים שבניתי פשוט נהרסו. הכרתי בן זוג באותה תקופה. עברתי איתו מסכת נוראה של השפלות שחזרו על עצמן ואלימות קשה מאוד. הוא היה מהמר כפייתי ועל כל שקל שהוא הפסיד אני חטפתי. עזבתי אותו והתחלתי לבנות את עצמי מהתחלה. נרשמתי ללימודי קרימינולוגיה, שזה היה חלום חיי, ובמקביל התחלתי לעבוד עם פגועי נפש בראש העין".
כבוד המאומצים
לפני כעשור פגשה אלכאוי את מי שעתיד להיות בעלה ואב לשתי בנותיה. "הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים. אדם מעצים, מעריץ, מכבד ומכיל", היא אומרת בעיניים בוהקות. "אני תמיד חושבת שאם הייתי פוגשת אותו שנתיים קודם לכן, אין סיכוי שהייתי יוצאת איתו כי הוא לא הטיפוס המתעלל או המשפיל".
במקביל הצטרפה לתנועה לזכויות המאומצים, בראשות שירן בן דוד־עוזרי, וכיום היא מתייצבת בכנסת בוועדה לשלום הילד ומשמיעה את קולה בכל הקשור לזכויות המאומצים. "מאבק המאומצים הינו מאבק על הזכויות שלנו בראש ובראשונה כבני אדם", היא אומרת.
"אין שוני בין מאומץ לילד רגיל למעט העובדה שנולדנו לחיים אחרים. זכויות המאומצים חייבות להישמר תחת עין בוחנת תוך כדי שמירה על כבודם ועל אורח חייהם התקין".
מה הכי בוער לך לשנות בנושא?
"את כל המערך הראשוני. אם ניתנה החלטה להשמה חוץ ביתית, יש לבצע זאת בבחינת חיים ומוות. לחוויית הנטישה וה"קריעה" מן ההורה הביולוגי ישנה השפעה בלתי הפיכה על עתיד חיי המאומץ. אני מאמינה שתהליך הדרגתי מבוקר ומפוכח תוך כדי שיתוף הילד בהתאם לגילו וגם של ההורה הביולוגי, יכולים להשפיע על חוויית הנטישה ותוצאותיה".
את אומצת בגיל שש. את חושבת שהיה מקום לשתף אותך?
"בוודאי. הייתי רוצה לגדול בסוג של אימוץ פתוח, תוך הכרת כל ההיסטוריה שלי, כששום דבר לא מוסתר ממני. אי אפשר לבוא לילד בגיל שש, שהוא כבר בר הבנה ולנתק אותו מהבית שלו באכזריות, ולא משנה מה הסיבות לכך. אני זוכרת את עצמי מרגישה כבובה על חוטים. לא היה מי שיסביר לי שעכשיו לוקחים אותי ומה יקרה לי בהמשך".
כל המאבק הזה לא מחזיר אותך אחורה, לא מקשה עלייך?
"כל הזמן. אבל זה שווה את זה. אני מסרבת להיות קורבן. אני לוקחת את כל מה שעברתי ומתעלת אותו למקומות טובים. אם אני אצליח לחסוך מילדים אחרים לעבור את מה שאני נאלצתי לעבור, זה שווה הכול".
