הלילה הנורא שחילק את חייו של רמי טבריה ל"לפני" ו"אחרי" התרחש ב־24 בפברואר 2015.
בתו הצעירה עדן הגיעה לבית החולים במטרה לבצע בדיקה שגרתית ולעקוב אחר מחלת האפילפסיה ממנה סבלה. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הבחינה אמה שהיא לא מגיבה. עדן נפטרה והיא בת 18 בלבד.
בשמונה השנים שחלפו מאז, טבריה, שחקן ומורה לתיאטרון, במאי ומחזאי ממודיעין, לא מוצא מנוח לנפשו. בחודש פברואר הוא יעמוד לבדו על הבמה, ויספר את סיפור מותה הטראגי של בתו עדן, שאותה איבד לדבריו בשל רשלנות רפואית.
במונודרמה מצמררת, שיצר ביחד עם הבמאי לירון נח, יחשוף טבריה לפרטי־פרטים בפני הקהל את הנסיבות שהביאו למותה של עדן בשעת לילה מאוחרת, בעודה שוכבת על מיטת בית החולים, כשאמה לצידה.
"עדן שלנו, אחות צעירה לשני אחים בוגרים, הייתה נערה בת 18, תלמידת תיכון בעיר, ילדה אהובה ומקובלת, שהגיעה לבדיקה שגרתית כדי לעקוב אחרי האפילפסיה", משחזר טבריה.
בהצגה הוא מתאר איך בלילה השני לאשפוזה, עדן חטפה התקף אפילפטי קשה, שכמוהו לא חוותה מעולם בבית. את הקהל שמולו הוא משתף איך בתום תהליך הגשת התלונה נגד בית החולים התברר שההתקף נגרם לאחר שהורידו לה את התרופות במכה אחת, ולא במינונים כפי שנדרש.
מאבק משפטי מתיש
את השעות שקדמו למותה זוכר טבריה היטב, ורגעיה האחרונים של בתו חקוקים היטב בראשו.
"אשתי הייתה לידה באותו הלילה. ההתקף אירע בשעה רבע לאחת בלילה. היא קראה לאשתי, וכמו בבית, כשהיא ראתה שעדן נרגעת, היא חזרה לנוח במיטה הסמוכה", מספר טבריה. "המשך הלילה היה שקט מאוד. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר אשתי בדקה אותה והבחינה שהיא לא מגיבה. היא קראה לאחות שהייתה במשמרת במרפאה".
לתדהמתם של האחות, האם והאב, שהגיע למקום במהירות כשנודע לו על מצבה הלא ברור של עדן, התברר כי עדן נפטרה מספר שעות לאחר שלכאורה נרגעה מההתקף הקשה שחוותה.
במהלך השנה וחצי שלאחר מכן ניהלו בני משפחת טבריה מאבק משפטי מתיש מול בית החולים ומשרד הבריאות, שהסתיים, כמו במקרים אחרים העוסקים בתביעות רשלנות רפואית, בתהליך גישור מול בית החולים ובמתן פיצוי כספי למשפחה.
המחשבה והאמונה כי בתו הייתה יכולה להיות בחיים, לא הניחה לטבריה, שהחליט כי יעשה כל שיוכל כדי לחשוף את ההתנהלות שהובילה למות בתו.
"החיים שלי נגמרו ב־24 בפברואר 2015, ואז החלו החיים החדשים של רמי", הוא אומר. "במהלך שמונה השנים האלה הרגשתי שאני מתמודד עם התנהלות בזויה. שמעתי על מקרים נוספים כאלה, שבהם משפחות ניצבות מול התנהלות בעייתית כל כך. כאב לי מאוד על כל מי שנפגע מכשל אנושי שמתרחש בבית חולים".
באיזה שלב חשבת להפוך את הסיפור האישי שלך להצגה?
"לרוב הנפגעים אין כוח לדבר, הם עסוקים בטרגדיות שלהם, והחלטתי שאעלה את הסיפור של עדן כדי להסביר לאנשים מה עבר עלינו, ומה היה אפשר לעשות אולי כדי שזה לא יקרה".
איך בונים הצגה כזו?
"ההצגה היא ממש תיאור המקרה ‑ מונודרמה תיעודית. הדיאלוגים שלי עם הרופאים ועורכי הדין, עם כל מי שנתקלתי בו, ואני מעלה את האמת על הבמה, מתוך כוונה לא להסתיר, לחשוף הכל לציבור.
הכתיבה נמשכה שלוש שנים, כתבנו ומחקנו. לירון ואני רצינו להגיע לאמת המזוקקת. אני רוצה שאנשים יביטו לי בעיניים ויגידו מה דעתם. אני רוצה להופיע בכל מקום, גם לעיני רופאים, לא כי זה יחזיר לי את עדן, אלא כדי לחדד את בעיית היהירות של אנשי הרפואה בה נתקלתי".
לקהל בהצגה יש תפקיד - הוא חבר המושבעים. "יש דו־שיח, הם צריכים להכריע, וכולם מאוד סקרנים. זה ערב מצמרר שמוציא את הצופים בלי אוויר, עם המון מחשבה על מה שעלול לקרות מסביבנו".
והעמידה מול הקהל משחררת? מקלה עליך קצת?
"לא פשוט לשחרר, אבל החיים שלי הסתיימו באותו אירוע, כך שזה חלק נפרד ממני, וזו דרכי להתמודד.
קראו גם:
"במשך שנים ביימתי והובלתי הצגות במקומות שונים ברחבי העיר, כולל במוסדות חינוך, גם בימי זיכרון ועצב, ותמיד חשבתי שהצלחתי לגעת במשפחות השכולות, אבל כשעדן נפטרה הבנתי שלא באמת הגעתי לשום מקום אצל אותם הורים שאיבדו את יקיריהם, משהו שהתחוור לי רק כשעדן שלנו הלכה".
"עדן", מונודרמה תיעודית. 14 בפברואר בשעה 20:00, מתנ"ס סחלבים, עמק האלה, מודיעין.
