דניאל וולדמן אמורה הייתה לחגוג ב-21 בנובמבר את יום הולדתה ה-26. "זה יום ההולדת השני שלה שאנחנו מציינים כשהיא לא איתנו", אומרת אמה, אלה וולדמן, ודמעותיה לא עוצרות.
"נסענו לבית הקברות ועשינו טיול יחד עם ההורים של נעם, בן הזוג של דניאל, וחשבתי לעצמי, איך מגדלים ילדה מתה? איך חוגגים לה יום הולדת כשהיא לא נמצאת כאן?
"מה שאני חווה זה לא רק צער, אין מילים בשפה העברית שיכולות לבטא את מה שאני מרגישה. אני מניחה שכל המשפחות מרגישות את זה, ולהגיד 'שלא תדעו עוד צער' זה ריק מתוכן. לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ולא מזהה את עצמי. אני עובדת בשכול ובהנצחה. בתערוכה שאני מציגה לזכרה בקמפוס הקרייה האקדמית אונו יש מעט נחמה".
האסון קירב
בתוך רצף הטרגדיות ומספרם הבלתי נתפס של נרצחי ה־7 באוקטובר, בלט שמה של דניאל ז"ל, לא מעט בשל חשיפתו האמיצה והכואבת של אביה, איל וולדמן (64). איש העסקים ויזם ההייטק, שמכר לפני כחמש שנים את חברת "מלאנוקס" תמורת כ-7 מיליארד דולר, הגיע לוועדות הכנסת ואף פגש את ג'ו ביידן שהגיע לביקור בארץ. בהמשך עמד בלבה של סערה תקשורתית, שבסיומה קיבל ביום העצמאות האחרון את פרס ישראל בתחום יזמות וחדשות טכנולוגית.
אלה (61) ואיל הכירו בצבא. היא הייתה פקידת לשכה בפיקוד צפון, הוא היה קמב"ץ. הם למדו בטכניון, היא ביולוגיה, הוא הנדסת חשמל, ושניהם המשיכו יחד ללימודי התואר השני. אחרי שלוש שנים נישאו והביאו לעולם את שרון (36), גיא (33) ודניאל. אחרי 15 שנה התגרשו. האסון, היא אומרת, חיבר וקירב ביניהם. "כל אחד במשפחה שלנו מתמודד אחרת", היא מודה. "איל מעסיק את עצמו בעשייה מטורפת, שרון וגיא כאובים, וכולנו עושים יחד דברים למען הנצחתה של דניאל".
את עיקר ההנצחה מוצאת אלה במצלמה שאליה היא מחוברת בכל נימי נפשה מאז ומתמיד, ובעיקר מאז עזבה את עבודתה בתחום הביוכימיה הקלינית והפכה את תחביב הצילום לדרך חיים. היא מתמחה בצילום תרבויות, פסטיבלים ואנשים ברחבי העולם, תוך לכידת רגעים ייחודיים וצבעוניים. בימים אלו היא מציגה צילומים מאפריקה בשמורת מסאי מארה בקניה ולאחרונה הוציאה ספר צילומים ממסעותיה.
הודעה אחרונה ב-7 בבוקר
ב-6 באוקטובר דניאל הגיעה בצהריים לבית אמה בתל אביב. "רציתי להכין ארוחת ערב, אבל דניאל אמרה, 'אמא, אנחנו הולכים למסיבה, ניפגש יותר מוקדם'. יומיים קודם לכן חזרתי מצילומים בתורכיה, ואמרתי, 'ברור'. נפגשנו לארוחת צהריים עם כל הילדים. בערב דניאל הביאה את הכלבה שלה ג'סי, ואמרה, 'אבוא לקחת אותה מחר'. עוד הספקתי להגיד לה, 'אם אתם שותים תעצרו בצד'. היא הסתכלה ואמרה לי, 'אימוש, את מכירה אותנו', והם הלכו. ולא חזרו".
בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה וולדמן למשמע האזעקות. "בשש וחצי גיא שאל בקבוצה המשפחתית אם כולם בסדר. דניאל ענתה, 'הכל בסדר', ואחרי חצי שעה הוסיפה, 'לא לדאוג'. וזהו. ניסינו להתקשר אבל לא הייתה תשובה. גם ההורים של נעם קיבלו את אותן הודעות כמונו. שרון נסעה לדירה של דניאל ונעם בתל אביב, בתקווה למצוא אותם ישנים. ככה חיפשנו אותם במשך ארבעה ימים. איל היה באינדונזיה, וביום שלמחרת חזר והצטרף לחיפושים. עד שהודיעו לנו. וגם להורים של נעם.
"הם היו שש שנים ביחד, זוג מדהים. נעם למד ניהול טכנולוגי ודניאל למדה עיצוב פנים. כל פעם אמרתי לה, 'כשתסיימי ללמוד תעצבי לי את הבית'. שניהם היו ילדי אקסטרים שהתאימו זה לזו כמו כפפה ליד. דניאל הייתה הפרטנרית הכי טובה לנעם, ליידי מצד אחד ומצד שני הכי טום בוי ופייטרית. הם אהבו סקי, צלילה, סקי מים, סוסים, טרקטורונים, מכוניות מרוץ, טבע ובעלי חיים. את ימי ההולדת שלי תמיד חגגנו עם ארוחת בוקר בטבע, על מחצלת ועם הרבה צחוקים. אני בוכה על מה שהם היו ומה שלעולם לא יהיו. קברנו אותם בטבעון על גבעה שמשקיפה על הנוף ובמותם חיתנו אותם".
גורילות באוגנדה ודובים בקוטב
הרצח של דניאל הפך את חייה של אלה, ומאז מלווה אותה כאב שלא מרפה לרגע. את התרפיה היא מנסה למצוא בצילום. "אם יש משהו שטיפה משכיח את הכאב זה הצילום, ודניאל תמיד איתי, בכל פריים", היא אומרת. "היה בינינו קשר מאוד מיוחד. האחים שלה שרון וגיא מבוגרים ממנה, דניאל היא בת הזקונים. הם עזבו את הבית ואני נשארתי איתה, היא גדלה כמו ילדה יחידה. היו לנו הרבה שנים של ביחד. צירפתי אותה אליי למסעות צילום והגענו יחד למקומות מדהימים על פני הגלובוס, בקוטב הצפוני, במדגסקר. היא הייתה חלק מחוויית הצילום של הגורילות באוגנדה והדובים בקוטב".
הצילומים שלך ססגוניים ומלאי אופטימיות.
"אני אדם צבעוני ואוהבת לצלם בצבע. בפעם הראשונה שנסעתי להודו שאלו אותי, 'תגידי, את בטוחה שהיית בהודו?' כי הכל נראה נורא יפה בצילומים שלי. באופיי אני אדם אופטימי ורואה את החיים בצבעים עמוקים ויפים. כשפנו אליי מהקריה האקדמית אונו, ידעתי שזו תהיה דרך להפגיש בין הצבע לטבע ולהכניס צבעוניות לעולם השחור".
קראו גם:
זו עוד דרך לבטא את הכאב?
"מסע הצילום הקבוצתי הראשון שאליו הצטרפתי לפני כעשור, לדרום אתיופיה, שינה את חיי. הצילום הפך לאהבה האמיתית שלי ולדרך לבטא רגשות, וזה רק התעצם אחרי שדניאל נרצחה. זאת עוד דרך לשמר את זכרה באמצעות האמנות שלי ולחלוק עם העולם את היופי שבחיים, למרות הכאב.
"דניאל תמיד התרגשה מהצילומים שלי והייתה אומרת, 'אימוש, איזה אלופה'. שלושת הילדים שלי היו גאים בי, שמחו על הנסיעות ופרגנו, למרות שנעדרתי לא מעט. גם איל מאוד גאה בי ומשוויץ בפני כולם".
אם דניאל הייתה רואה את התערוכה לזכרה, מה היא הייתה אומרת?
"היא בטח הייתה גאה ואומרת, 'תמשיכי. את אוהבת את זה, וזה עושה טוב לך ולעוד הרבה אנשים'. בכל פעם שנסעתי למסע צילום, הראשונים להגיע ולשמוע חוויות כשחזרתי היו דניאל ונעם. כשחזרתי מתורכיה הראיתי להם את סוסי הפרא שצילמתי. הם מאוד אהבו סוסים. הבטחתי להם שבפעם הבאה אקח אותם. זה כבר לא יקרה".
