אם היינו מספרים לכם כי בדירה בפתח־תקוה מחזיק תושב העיר כ־70 גרזנים ומאות סכינים, הייתם מזדעזעים ומתקשרים מייד למשטרה מחשש לביטחונכם. אלא שבמקרה הזה ההיפך הוא הנכון.
אז כן, יש אדם כזה המחזיק את כל הפריטים שצויינו, אבל מבחינתו זה תחביב שהחל עוד משנות נעוריו והוא הכי רחוק שאפשר מלפגוע בביטחונו של מישהו.
קראו עוד>>>
מדובר בתומר מור (41), נשוי ואב לילד, בעל עסק למוצרים להגנה עצמית, שרואה באוסף שלו אמנות לכל דבר, בטח לא כלי נשק לתקיפה. מבחינתו, דווקא אספנות או עיסוק מגיל נעורים באותם כלים מלמד משמעת עצמית ומרחיק יצר סמוי כלשהו של לפגוע באדם אחר.
על הסכין
עולם כלי הנשק לא זר לו ואפשר לומר כי הוא נולד לתוכו. "אני יורה בנשק מגיל שש במטווח שאבא שלי ניהל", הוא מספר. "פעם זה היה חוקי לירות בגיל כזה, כמובן בנוכחות מדריך משגיח, היום לצערי לא".
לא מסוכן להתעסק בנשק בגיל כה צעיר?
"אבא שלי, אבי מור, הוא מומחה לכלי נשק וכתב לעניינים כאלה בעבר בכלי תקשורת שונים. הבטיחות שבשימוש בכלי נשק היא מעל הכל עבורו. אני יודע שהסטיגמה שישר עולה היא שילדים שמחזיקים בנשק מסכנים את עצמם, אבל מגיל צעיר מאוד אני מכיר את כללי הבטיחות ומעולם לא סטיתי מהם. להיפך, אני זוכר שכנער הייתי מעיר לשוטרים שהיו מגיעים למטווח כשלא התנהלו בבטיחות".
איך החל נושא האספנות?
"אהבתי מילדות את המשחק 'מבוכים ודרקונים' ותמיד התחברתי לדמות הגמדים שאוחזים בגרזנים. הייתה בעבר חנות בשם 'ארסנל' בדיזנגוף סנטר, שהייתי הולך אליה הרבה. יום אחד ראיתי את העובדים סוחבים שקיות זבל וגרזן ענק שנשפך עליו צבע במטרה לזרוק לפח. שאלתי אם אני יכול לקחת אותו, ואמרו לי שכן. זה היה הגרזן הראשון באוסף שלי.
"הוא בגודל שני מטר ועלה אז 800 שקל. מכאן האוסף שלי התחיל, והיום הוא כולל גרזנים היסטוריים, מודרנים, אמנותיים ועוד".
כמה קשה לאתר גרזנים מעניינים?
"היום פחות קשה בגלל האינטרנט והפייסבוק. בעבר זה היה קצת יותר מורכב, היית צריך להכיר אספנים וליצור איתם קשר".
מה הגרזן הכי יקר באוסף שלך?
"יש לי פריט בשווי אלף שקל מהמאה ה־19. המחיר תלוי בהרבה משתנים. למשל, גרזן מלפני 500 שנה יכול להיות זול מגרזן מלפני 100 שנה אם הוא פחות נדיר ויש הרבה כמוהו בשוק. זה תלוי גם בייצרנים, בייחוס ההיסטורי ועוד.
"יש גם המון זיופים בשוק. לכל אספן יש את הגרזנים שהוא מתעניין בהם. אותי מעניין גרזנים שיש להם שימוש נוסף. באופן כללי, גרזנים שמגיעים למחירים של עשרות אלפי דולרים ניתן למצוא בדרך כלל במוזיאונים ויש להם ערך היסטורי כלשהו או שהיו בבעלות דמות ידועה. קשה לי להאמין שתמצא אותם בארץ".
ומה באשר לסכינים?
"יש לי מאות פריטים, והסכין הכי נדירה היא בליסטית רוסית עם קפיץ שנדרך. כשמשחררים את הקפיץ, הלהב טס החוצה".
מה הערך שלה?
"קשה לענות. אין מחירון על זה. אני שילמתי 2,800 שקל תמורתה. המחירים משתנים ותלויים בהרבה דברים. אני מכיר אספן שלא רוכש סכין בפחות מ־5,000 דולר רק מתוך עקרון".
איזו סכין היית הכי רוצה לאוסף שלך?
"יש סכין שיורה כדור של אקדח. לא אוכל לרכוש אותה לעולם כי זה לא חוקי להחזיק דבר כזה בארץ".
איך המשפחה מגיבה לתחביב?
"אבא שלי אספן גם הוא, ואשתי הכירה אותי כשכבר הייתי בתוך זה. היא לגמרי בסדר עם התחביב שלי. אני מנהל את האוסף כיחידה כלכלית נפרדת. כלומר, מוכר פריט כלשהו מהאוסף וקונה אחר תמורתו מבלי לפגוע בכלכלת הבית".
ירידים לנוער
לפני כשבע שנים הקים תומר קבוצה בפייסבוק בשם knives guru לכלים חדי להב, שמונה כיום למעלה מ־5,000 חברים. בקבוצה ניתן למכור ולקנות פריטים, לקבל ידע, להעריך שווי ועוד. "מאוד הופתעתי מההיענות הגדולה", הוא מספר. "מצד שני, יש גם אספנים מבוגרים שלא חלק מהקבוצה כי הם פחות בקטע של הרשת".
"בחינוך האנתרופוסופי מכירים לילדים בני ארבע אולר ככלי עבודה לגילוף. אני מבטיח לך שאף אחד מהם לא ייצא בבגרותו למועדון עם סכין"
תרומה לקהילה היא ערך עליון בשבילו והוא וחבריו נוהגים לעשות על האש לחיילים בודדים בעיר ומנסים לעזור להם בכל דרך אפשרית. בנוסף, בגלל שהוא החל עם תחביבו בילדות חשוב לו לשתף בו בני נוער. "כמובן שאנחנו לא מוכרים להם כלום, אבל כן יש רצון להכיר להם את העולם הזה באמצעות ירידים שאני ואנשים נוספים מקיימים עבורם, כמובן בליווי מבוגר", הוא מספר.
"אני יכול לומר לך שיש בני נוער שנחשפו לעולם הזה לפני כמה שנים והיום יצרני סכינים בעצמם. לאחד הירידים שקיימנו נשלח איזה כתב שסיפר בגילוי לב כי העורך שלו ביקש ממנו סיקור שלילי. הסברנו לו מה אנחנו בעצם עושים כאן, ובסוף יצאה כתבה חיובית ומפרגנת".
ובכל זאת, אתה לא חושב שחשיפה לעולם כזה עלולה לקחת בני נוער למקומות לא טובים?
"בדיוק להיפך. הסטיגמה סביב הדבר הזה שגויה. כשאתה לוקח ילד ומכיר לו סכין ככלי עבודה, הוא לא יעשה בה לעולם שימוש אלים.
"הרי אם מישהו רוצה לדקור, הוא יעשה את זה. בחינוך האנתרופוסופי מכירים לילדים בני ארבע אולר ככלי עבודה לגילוף. אני מבטיח לך שאף אחד מהם לא ייצא בבגרותו למועדון עם סכין. אני שגדלתי לתוך העולם הזה מעולם לא חשבתי להסתובב עם סכין להגנה עצמית".
אנשים נרתעים ממך כשהם שומעים על האוסף?
"לא בדיוק נרתעים אבל כבר אמרו לאשתי: 'מה, את נשואה לרוצח סדרתי...?'. זה נובע מתוך בורות ומחוסר הבנה שאף אחד לא יוצא לדקור עם סכין אספנות ששווה אלף שקל".
לפרנסתו הוא מוכר כלים להגנה עצמית, ולדבריו הביקוש אליהם מגיע בגלים. "לפני כמה חודשים הייתה סדרת פיגועים והיה לנו טירוף של הזמנות לאקדח גז פלפל", הוא נזכר.
"מכרתי בשבוע וחצי מאות יחידות. כשהגל נגמר אנשים שרכשו ושילמו על הפריט לא הגיעו לאסוף אותו כי הם חשבו שהם לא זקוקים לו יותר. דוגמא נוספת היא כשהאנס בני סלע ברח מהכלא. אנשים הסתערו על המוצרים, וכשהוא נתפס הם שאלו אם אפשר להחזיר אותם... כאילו אין עוד אנשים רעים בעולם".
מה אמצעי ההגנה הכי טוב לדעתך?
"שוקר חשמלי, אפילו המשטרה ממליצה עליו. הפרדוקס הוא שאסור לייבא אותו, ובישראל לא מייצרים אותו. לכן מרבית השוקרים בארץ מוברחים ובאיכות ירודה".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
