עד לפני שנים ספורות נחשבה ללה מיגירוב (55), פרופ' המתמחה באף, אוזן גרון, למנתחת בעלת שם עולמי. היא הועסקה בבית החולים תל השומר כרופאה בכירה והייתה לאוטוריטה בתחומה.
טרגדיה משפחתית בשנת 2015 , שבמסגרתה נפטר בעלה סבי ז"ל, גרמה לה לחשב מסלול מחדש ולהתמקד בעולם האמנות שאותו אהבה עוד מנעוריה.
קראו גם:
כיום היא מפתחת קריירה כציירת וחיה על קו פריז פתח־תקוה, שבה היא מתגוררת עם בן זוגה. כמו כולם מסביבה היא ממתינה לסיום הסגר, אלא שללה יש גם סיבה מיוחדת - תערוכה חדשה שלה בשם "תחנות אהבות אבודות" כבר ממתינה לקהל בגלריית הציפור הכחולה בעיר בתקווה שיוסרו ההגבלות במהרה.
"משמעות החופש"
היא נולדה ברוסיה, למדה שם רפואה ובשנת 1992 עלתה ארצה עם בעלה ובנה. "באוקטובר 1994 התחלתי לעבוד כרופאת אף, אוזן גרון בבית החולים תל השומר", היא משחזרת. "סיימתי התמחות במשך שש שנים ונשארתי כרופאה בכירה. בשנת 2010, כשהייתי בת 44, קיבלתי תואר פרופסור ונחשבתי למנתחת אוזניים בעלת שם עולמי".
מתי החל החיבור שלך לעולם האמנות?
"הציור נכנס לי לנשמה כבר בנעורי, הייתי קונה ספרי אמנות ומתעניינת. בחיי הבוגרים נהגתי לבקר בערים רבות בעולם, בין אם זה במסגרת כנסים או סתם בטיול משפחתי, ותמיד הקפדתי להיכנס למוזיאונים. ממש נמשכתי לתחום הזה".
מתי זה התחיל להיות רציני מבחינתך?
"בשנת 2011 נסעתי לשבתון בפריז, שהיא בירת האמנות העולמית, ושם התחלתי להיכנס לתחום יותר ברצינות. במהלך פגישה אקראית בשוק המקומי הכרתי בחורה בשם מארי דה ז'וז'אן, שעובדת בלובר ואחראית על יצירת העתקים לתמונות מקוריות שנשלחות לשימור מדי פעם. היא הייתה בהמשך אחת המורות שלי וזו שלימדה אותי את משמעות החופש בציורים. היא ממש בנתה לי את הביטחון".
אחרי שחזרה ארצה שבה ללה לעבודתה כרופאה בכירה בבית החולים תל השומר, אבל במקביל נרשמה למכללת ורצברגר לאמנויות ברמת גן במגמת ציור וסיימה עם לימודי תעודה. "רוב הסטודנטים שם היו חבר'ה צעירים שרצו ללמד אמנות, אבל היה שם גם עוד פרופסור לרופאה", היא נזכרת. "המכנה המשותף של כולם שם היה האהבה לתחום".
בשנת 2015 ובעקבות פטירת בעלה החליטה ללה לעזוב סופית את עולם הרפואה ולהתמסר כולה לאמנות.
איזה תגובות קיבלת מהסביבה הקרובה שלך למהלך?
"הייתה הבנה די מהירה מהמשפחה ומהבן שלי. חברים לעבודה לקחו את זה קצת יותר קשה וניסו לשכנע אותי לחזור בי, אבל בסוף גם הם השלימו עם הבחירה שלי".
נאמנה להחלטתה חזרה ללה לצרפת ונרשמה ללימודי אמנות בסורבון ובלקולג' אוף ארט. לדבריה, הרצון שלה לפתח קריירה חדשה בגיל 50 התקבל בטבעיות בקרב מוריה ובהבנה גמורה. "זה לא היה להם מוזר בכלל", היא מוסיפה. "אני זוכרת שמארי אמרה לי כבר בשיעור הראשון שהכל אפשרי. המשפט הזה פתח לי את הדלת להמשך".
אם לא אהבתך לציור, היית עוזבת את עולם הרפואה?
"הציור נכנס לחיי בשנת 2011 ואת עולם הרפואה עזבתי כעבור ארבע שנים. באמת שקשה לי לומר מה היה קורה כי באותן שנים נכנסתי לתהליך מאוד מיוחד מבחינתי. יש כאלה שיכולים לשלב רפואה ואמנות, אבל אני לא יכולתי. אם רוצים לעשות משהו ברצינות, חייבים להתמקד רק בו. מבחינתי זה או שאתה רופא או שאתה אמן. היו שנים שניסיתי לשלב בין השניים, אבל זה היה בעיקר לימוד ולא יצירה משמעותית כמו היום".
"דימיון ומיסטיקה"
להבדיל מחייה כרופאה, שכללו סדר יום קבוע יחסית של טיפול בחולים ועריכת ניתוחים, חייו של אמן הם שונים בתכלית. "הסדר יום שלי דומה לזה של כל אמן", היא אומרת. "אנחנו תלויים במוזה ובהשראה. כמו שאתה יכול להיכנס בקלות לפרץ של יצירה ועבודה מטורפת מצד אחד, אתה יכול מצד שני למצוא את עצמך בוהה מול הבד במשך זמן רב עד שעולה לך לראש רעיון מוצלח".
בכמה תערוכות כבר הצגת?
"משנת 2015 ועד היום הספקתי לקיים 21 תערוכות יחיד, כולל בצרפת, וזה לא לא כולל תערוכות קבוצתיות שבהן הצגתי יחד עם אחרים".
באיזה סגנון את מציירת?
"בשנים האחרונות האמנות שלי מוגדרת כעכשווית אינטלקטואלית. הכוונה היא שיש מחשבה מאחורי הדימויים של היצירה, בין דקלרטיבי למופשט. אני משתמשת גם בדימויים מהתנ"ך ומהחיים".
אפשר להתפרנס מזה?
"בתערוכות ואחריהן יש מכירות ואפשר להסתדר לא רע. מחירי העבודות שלי נעים בין כ־1,800 ל־15 אלף שקל. זה תלוי בגודל היצירה, כמה אני מחוברת אליה ומה הסיפור שעומד מאחוריה. יש יצירות שאני משנה אפילו חמש פעמים עד שאני מרוצה מהתוצאה הסופית. היצירה כי יקרה שמכרתי נמכרה סביב 11 אלף שקל".
איזה צייר מעורר אצלך השראה?
"אני מאוד מעריכה את העבודות של הירונימוס בוש, צייר הולנדי שחי לפני כ־500 שנה. היצירות שלו היוו השראה לתנועת הסוריאליזם במאה ה־20. יש בעבודות שלו הרבה דימיון ומיסטיקה, דברים שאפשר למצוא גם בעבודות שלי. אמנים נוספים שאני מאוד אוהבת מהתקופה של ימינו הם ז'אן רוסטאן, מארק פטי ואנטואן מונש".
כמי שחייה על קו פריז פתח־תקוה נאלצה ללה להיכנס לבידוד חמש פעמים בעת שנחתה בארץ בשנה החולפת. כעת, כאמור, היא ממתינה כמו כולם לסיום הסגר ולפתיחת התערוכה החדשה שלה בגלריית הציפור הכחולה תחת הנושא תחנות אהבות אבודות. "הרעיון לציורים נולד בתקופת הסגר הראשון בחודש מרץ", היא משחזרת. "חשבתי על זה כמה שנים אבל לא מצאתי את הטיימינג לכך. הסגר נתן לי הזדמנות ליצור את הסדרה הצבעונית והמשעשעת הזאת".
משבר הקורונה יצר פוקוס והעלה את קרנם של צוותי הרופאה המסורים. לא "דגדג" לך לחזור?
"אני לא מתחרטת לרגע על הבחירה שעשיתי. בתקופת הקורונה יצרתי סדרה שקוראים לה 'פנטומים', שהוצגה בבית האמנים בתל אביב והוקדשה למלחמה בקורונה. אפשר להגיד שזו האמירה שלי כאמנית במלחמה בנגיף".
כל העדכונים - חדשות פתח תקוה
