לפני 30 שנים בקירוב התמודד משה ישראלי, אז צעיר בן 15 וחצי מבני ברק, עם מחלת סרטן העצמות (סרקומה). ארגון "עזר מציון" הוא שדאג לו ולמשפחתו באותם ימים.
ישראלי החלים, עבר כמה תחנות בחייו והיום הוא מנהל בגאון את סניף הארגון בפתח־תקוה. לסניף פעילות ענפה בימים כתיקונם, ובימי הקורונה הוא מעניק לתושבי העיר גם סיוע נרחב בעקבות המשבר שנקלעו אליו.
בימי השגרה עוזרים 2,800 מתנדבי הארגון בעיר ומעניקים תמיכה רפואית לחולים ולמשפחותיהם, לקשישים, לנזקקים ולאנשים במצבי משבר. "מה שקרה בתקופה האחרונה הוא שבבת אחת אלפי אנשים מצאו את עצמם בלי אוכל, בלי תרופות חיוניות ובלי משפחה תומכת כי הם פחדו לצאת מהבית", אומר ישראלי.
"ואז התחילו להגיע אלינו פניות של 'מה עושים? לאבא ואימא אין תרופה' או אדם שמתקשר בשביל עצמו כי אין לו סביבה תומכת".
בכמה גדל מספר הפניות בתקופה הזאת לעומת התקופה המקבילה אשתקד?
"להערכתי, ב־40–50 אחוזים".
תרופה עד אילת
העלייה הגדולה במספר הפניות חייבה אותו לחבור למוקד העירוני 106. "בנינו איתם מוקד משותף", מספר ישראלי. "כל קשיש או תושב שלא יכול לצאת מהבית וזקוק לתרופות מתקשר לעירייה והיא פונה אלינו. פתחנו גם שיתופי פעולה עם כל קופות החולים שמכינות את התרופות. בשלב זה המתנדבים נכנסים לתמונה, נוסעים לקופות החולים, אוספים את התרופות ומשנעים אותן עד בתי החולים או הקשישים. בתקופת הקורונה עשינו כמעט 1,400 שליחויות של תרופות בפתח־תקוה".
מה עוד אתם עושים?
"מחלקים מזון שמתנדבות בארגון מבשלות. מתנדבים אחרים דואגים לשנע אותו לקשישים עריריים ולמשפחות במצבים אקוטיים. למעשה, יש מעין צבא שלם שמשתתף במשימות הללו. בתקופת הקורונה יש עלייה בביקוש למזון מכיוון שאנשים שהצליחו לדאוג לעצמם בעבר לא יכולים לצאת מהבית כעת. אלה בעיקר קשישים בקבוצת סיכון. עד כה שינענו 3,400 משלוחי מזון בערך בעיר. משלוח כזה מספיק לשבוע".
אתם מצליחים לתת מענה לכל מי שפונה אליכם?
"אין לנו אפשרות לתת מענה לכולם, אבל לא נשאיר אדם רעב. אם לא יימצא גורם כלשהו שיסייע לו, נעשה את מרב המאמצים לספק את צרכיו".
לדבריו, הקושי לתת מענה לכל הפניות בתקופה הזאת נובע ממחסור במתנדבים לשינוע תרופות, לחלוקת מזון ולהסעת חולים וקשישים למרכזים רפואיים. "הקורונה הביאה אותנו ממש לבסיס", הוא מסביר. "עם ישראל התגלה במלוא יופיו במיוחד בתחילת המשבר, כשלא ידענו לאן זה הולך ואנשים פחדו לצאת החוצה, ולמרות זאת מאות רבות של אנשים עזרו 24 שעות ביממה בכל מה שצריך".
אילו מקרים נחקקו בזיכרונך בתקופה האחרונה?
"היו כמה. יש חיילת שמשרתת באזור אילת ונזקקה לתרופה שנמצאה בפתח־תקוה. אימא שלה פנתה אלינו ופרסמנו את העניין בקבוצות הווטסאפ של המתנדבים. לא עברו חמש דקות ובחור בשם אורי עפרי כתב: 'אני אצא במיוחד לאילת להביא לה את התרופה'.
"במקרה אחר הייתה אישה חולת סרטן שנדבקה בקורונה. מדובר באישה צעירה, אם חד־הורית, שאושפזה בבילינסון. בני משפחתה לא יכלו לבקר אותה והיא לא יכלה לעזוב. קבוצה של מתנדבים קיבלה עליה לדאוג לילדים שלה וארגנה להם ארוחות חמות, משחקים ומתנות. הם עשו הכול כדי לשפר את ההרגשה שלהם ושלה.
"במקרה אחר, קשיש ערירי שבדרך כלל דאג לעצמו מצא את עצמו ללא אוכל ותרופות בגלל הקורונה. הוא ממש חשב שזה הסוף שלו. איכשהו הוא הגיע אלינו, ומאותו רגע יש מתנדב שמבקר אותו ומוודא שיש לו כל מה שהוא צריך. אם היינו קמים רק בשביל אדם כזה, זה כבר שווה הכול".
"מכל גווני הקשת"
האתגרים הרבים וההתעסקות היום־יומית עם מצוקות של אנשים אינם מפילים את רוחו, להפך. "עצם העובדה שאני מצליח להכיל את המקומות הכואבים ולתת כוח לאחרים מחזקת אותי", הוא אומר. "מבחינת כולנו, מהיו"ר ועד הצוות והמתנדבים, זה לא מקום עבודה אלא חלק מהחיים ששותפים בהם כל בני המשפחה".
ואיך בני המשפחה מגיבים לכל העשייה הזאת?
"בקיץ שעבר ארבעת הילדים הבוגרים שלי, מתוך שישה, התנדבו במחנות הקיץ של 'עזר מציון'. זאת התנדבות במשך שבעה ימים בשבוע 24 שעות ביממה. הם היו צמודים לחניכים עם צרכים מיוחדים. הם קיבלו עליהם את המשימה ועמדו בה. הייתי אבא גאה מאוד כשראיתי את האתגר שהילדים שלי התמודדו איתו וזה מילא אותי סיפוק. לצערנו, השנה אין מחנות נופש בגלל הקורונה. גם אשתי עוזרת לי ביוזמה ובמינוף של פרויקטים שאני מנסה לקדם והיא הכוח שעומד מאחוריי. זה חלק מהחיים שלנו. זה למעשה סיפור חיינו".
מה עוד פתח־תקוה יכולה לעשות לדעתך כדי להקל את מצוקת התושבים?
"אני חושב שהעירייה וראש העירייה עושים המון. הוא משתדל לסנכרן את כל השירותים שנותנים הגופים השונים בעירייה ויצר נגישות בינם לבין עצמם ובינם לבין הרשות המקומית. צריך להמשיך בסנכרון הזה".
היו בעיר לא מעט מקרים של קשישים עריריים שנמצאו בבתיהם ללא רוח חיים בזמן האחרון. חשבתם על דרכי פתרון?
"אתה בעצם מתפרץ לדלת פתוחה. אנחנו דנים עכשיו עם אגף השכונות בעירייה ומנסים להרים פרויקט שגם בו ישולבו מתנדבים. המטרה היא למפות את העיר ולהגיע לכל קשיש שנמצא במצב שאין לו סביבה תומכת ולהעניק לו תמיכה ולוודא שהוא בסדר".
ואיך מגיעים לכל קשיש כזה?
"הרעיון הוא להתחיל לעבוד עם אגף השכונות. כל מנהל שכונה יתחיל למפות את האוכלוסייה, ובשיתוף פעולה שלנו נגיע לכמה שיותר תושבים. אם מישהו מכיר קשיש בודד אפשר לפנות אלינו בנושא".
המדינה יכולה לעשות יותר ממה שהיא עושה?
"גם פה סנכרון הוא שם המשחק. בתחילת הקורונה הצבא הקים מטה בפיקוד העורף והוא שילב את כל הצרכים של הרשויות והארגונים. לצערי, עכשיו פחות משקיעים בזה. ככל שנשתף יותר פעולה כך נמצא פתרון ראוי יותר".
דיברת על ערבות הדדית ועל העם שהתגלה ביופיו בתקופת המשבר, אבל בימים האחרונים אנחנו רואים מראות אחרים של שסע ופילוג.
"אני לא רואה את הדברים בצורה הזאת. אני פוגש משהו אחר. בכל מקום שאני נמצא המתנדבים הם מכל גוני הקשת. גם האנשים שאנחנו תומכים בהם הם מכל גוני הקשת: יהודים, ערבים, דתיים וחילונים מכל שכבות האוכלוסייה. אני רואה ערבות הדדית ולא משהו אחר".
זכית לנהל סניף של "עזר מציון", מה החלום הבא שלך?
"זה תמיד יהיה לעזור לאנשים. החלום הבא הוא להעצים את כל מי שמחובר אליי במסגרת הארגון ולגרום לו להגיע למקסימום שהוא יכול לתת".
משהו אופטימי לסיום?
"אני חושב שאנחנו חזקים מאוד וצולחים את המשבר הזה כמו גדולים. אני נושא תפילה שכל אחד יחשוב על הצדדים הטובים שהמשבר הזה יכול להוציא ממנו, ואז לא נראה את המראות שאתה אומר שאנחנו רואים היום ברחבי הארץ".
