זהבה יונס־גלאי, אחות אחראית במחלקת קורונה בבית החולים השרון - "האתגר: להוציא אנשים בריאים הביתה"
● השנה שהייתה? "מאוד מאתגרת ומטלטלת. אין לי מילים לתאר את ההתגייסות וההירתמות של כל צוותי בית החולים שעובדים בשיתוף פעולה נהדר. מדובר במגפה שיש לה עליות וירידות. רגע אחד הרגשת שניצחת ואז היא תוקפת שוב. כולנו נותנים הכל כדי לטפל בחולים ולהביא לשחרורם הביתה. יש גם מקרים רבים ועצובים, ואז אתה שומע בחוץ על ציבור שלא מקפיד והתקהלויות וזה גורם לי לתחושה קשה".
● רגע בלתי נשכח? "יש מטופלת, צלולה מאוד, שמדברת לעניין ונקלעה למצוקה נשימתית. ואז היא אומרת לך: 'אני לא אחזיק מעמד, לא נראה לי שאצא מזה'. כצוות אתה נותן כל מה שאתה יכול על פי הפרוטוקול, אבל כשאתה שומע משפט כזה ורואה את הפרמטרים שלה, אתה נמצא בתחושת מועקה. כל יום אנחנו צריכים להתחזק ולפתוח דף חדש כדי לטפל במטופלים".
● תגובות שקיבלת? "אני מציגה את עצמי בפני מטופלים ואומרת: 'שמי זהבה', אז אומרים לי: 'את כמו זהב, השם שלך מתאים לך'. אחרים אומרים: 'איזה צוות נפלא, איך אתם מרגישים? איך אתם קמים בבוקר אחרי יום קשה?'. הזיהומולוגית בבית החולים אמרה: 'הלוואי שיהיו לי עוד כמה צוותים כמו שלך, את יכולה להיות דוגמא לאחרים'. זה מחמם את הלב".
● מה מניע אותך? "כמחלקה פנימית תמיד התגייסנו ועבדנו קשה. אני כבר 25 שנה במחלקה, אבל כשיש אירוע שלא היה ידוע לציבור או לרפואה בכלל, האתגר הוא להוציא אנשים בריאים הביתה או להעביר אותם להמשך טיפול וזה מה שמניע אותי".
קראו גם:
● לקחים לשנה הבאה? "קודם כל הסברה כי הפחדה לא תעזור. אם הנושא יוסבר בצורה חיובית, הציבור יקבל את זה אחרת. פגשתי מישהי ושאלתי אותה: 'למה את לא מתחסנת?'. היא ענתה לי: 'אני לא מתחסנת כי בחיסון החדש יש צ'יפ שמכניסים לגוף ועוקבים אחרינו'. אני לא מבינה איך זה מה שאנשים חושבים. לכן צריך להסביר לציבור את הנושא בצורה אחרת, במיוחד לצעירים".
