קבוצה של 15 נשים וגברים מתכנסת ברעננה פעם בחודש, כדי לדבר על הנושא ההוא שאיש אינו רוצה לדבר עליו. האווירה נינוחה, הקפה ריחני והעוגה טובה. גילאי המשתתפים נעים בין 40 ל-75, והם אינם חולים או נוטים למות, אבל הנושא שלשמו הם התכנסו הוא: מוות.
את הקמת הקבוצה יזמו רבקה צור (66), עובדת במכון פוירשטיין לשיקום קוגניטיבי, וסימונה פלג (62), מלווה רוחנית. צור נחשפה לרעיון בעקבות פודקאסט ששמעה, גייסה את פלג, וביחד הן החליטו להנכיח את הנושא שהחברה המערבית מעדיפה להדחיק. העובדה שהמפגשים מתמלאים במהירות מוכיחה שהרצון לדבר דווקא קיים. "לפעמים אנשים שנוטים למות עומדים מול שוקת שבורה ולא יודעים מה להרגיש כלפי זה", אומרת צור.
"דוד שלי מת צעיר ומאוד כועס, כי לא הבין מאיפה זה בא לו. גם בני המשפחה לא תמיד יודעים איך להתנהג. המטרה היא להתיידד עם המוות, כדי לא לסיים את הגלגול שלנו פה בפחד נורא, בבדידות או בחוסר ידיעה לקראת מה הולכים. האם זה עושה את זה קל יותר ברגע האמת? יש התמודדות, אבל המפגשים הם סוג של הכנה ומשקפים את חשיבות היום יום ואת החיים כאן ועכשיו. כשערים לכך שיש קו סיום, יש פרספקטיבה".
מה שנאמר בחדר נשאר בחדר
הרעיון של 'קפה מוות' נולד באירופה ותפס גם בישראל, על אף העובדה שבחברה המערבית מקדשים את תרבות הנעורים והאנטי אייג'ינג. חלוצת הרעיון בארץ היא פרופ' עמיה ליבליך, שעורכת כבר שנים מפגשים של "קפה מוות" וגם תיעדה את חלקם בספר. ברחבי הארץ קמו בשנים האחרונות קבוצות נוספות של אנשים שיוצאים למסע נפשי, שמשתתפיו מעידים עליו שהוא אינטימי וסוער אך לא בהכרח עצוב. המודל אינו קבוע, יש שמקיימים מפגשים חד פעמיים ויש קבוצות המתחייבות לסדרת מפגשים. חלקן עובדות בתשלום, חלקן בהתנדבות וחלקן בדאנה (המשתתף בוחר כמה הוא רוצה לשלם עבור השירות).
המלחמה עצרה את פעילות חלק מהקבוצות, אבל רק באופן זמני. "בתחילת המלחמה הפסקנו להיפגש כי כולנו היינו בהלם", אומרת רבקה צור. "אחרי כמה חודשים חידשנו פעילות. מי שבא אלינו לא חייב לבוא ברצף ואנחנו לא גובות תשלום, אבל צריך להירשם מראש כי אנחנו רוצות לשמור על מספר משתתפים מצומצם".
איך זה מתנהל?
"פותחים בסבב שבו כל אחד מספר על התחושות והמחשבות שהביא אתו היום, ועוברים לפעילות שיח או יצירה שקשורים לנושא. משוררים מנחים פעילות כתיבה, אמנית מגיעה להעביר סדנת הדפס לפי צילומים של דמויות משמעותית שהיו בחיינו. לעיתים חברים בקבוצה מנחים את המפגש ובכל מקרה, אנחנו מביאים את המוות למודעות בצורה שאינה מדכאת ואינה עצובה.
"זה מקום בטוח לדבר בו על הכל ומה שנאמר בחדר נשאר בחדר", מבהירה צור.
"שיח על המוות ביני לבין עצמי או ביני לבין משפחתי, חשוב לא פחות משיח על אוכל או אופנה, וחשוב גם שלא נהסס לומר לבני משפחתנו מה לעשות ומה לא לעשות במקרה שנגיע למצב סופני. אנחנו תמיד יוצאים עם חיבוק, כי נוצרת קרבה גם עם אנשים שהגיעו למפגש אחד בלבד. ככה זה כשעוסקים במסע פנימה במקום של תרבות שמחצינה הכל, אבל מסתירה את המוות".
הזמן מוגבל, חבל לבזבז אותו
"יש סדנאות והדרכות על ראיונות עבודה וגירושים", אומרת ד"ר פאינה פל, "אנחנו יודעים מה לעשות אם תהיה רעידת אדמה, אבל על אירוע שבוודאות גמורה יקרה לכולנו, לא מדברים כלל. טאבו. החברה המערבית מדחיקה את המוות ופוחדת לדבר עליו".
ד"ר פל (75), רופאה פסיכיאטרית, פתחה את הקבוצה בביתה בחיפה בימי הקורונה. "אנחנו הרבה פעמים חיים את חיינו באופן אוטומטי, והקורונה העלתה המון מחשבות ושאלות על אנשים שעוזבים את העולם הזה כשהם מאוכזבים. פתאום נפל לי האסימון, שבבסיס המצבים האלה נמצא הפחד מהמוות, שמלווה אותנו מהילדות ומשפיע על כל תחומי חיינו.
"מוות הוא אירוע טבעי, למה צריך לפחד מפניו? צריך לקבל אותו כמובן מאליו, כמו שאנשים ידעו לעשות פעם, כשהבינו שהגיע זמנו של האדם ולא עשו מזה דרמה. התחלתי להעביר הרצאות על כך במתנ"סים ופתחתי את 'קפה מוות'. היה הרבה עניין סביב הנושא, פתאום הסתבר שאנשים רוצים לדבר. נפגשנו בביתי פעם בשבועיים בקבוצה פתוחה, ללא תשלום. היו כאלה שהגיעו ושתקו, וגם זה בסדר. הפסקנו לעבוד לפני המלחמה, ובימים האלה, כשהחברה הישראלית נמצאת באבל קבוצתי וסטרס מתמשך, הרגשתי שלא מתאים לחדש פעילות".
המלחמה לא הגבירה את הצורך?
"בהתחלה לא חשבתי שנכון לדבר על זה כי כולנו היינו בהלם, אבל עכשיו הגיע הזמן לחזור. כרגע קיימת קבוצה של 20 איש בווטסאפ ונחדש את המפגשים אחרי החגים, אם המצב הביטחוני יאפשר זאת".
פל הייתה רופאה עוד במוסקבה, ומאז עלתה לישראל היא עובדת בבתי חולים ובמוסדות שונים. בעבודתה כפסיכיאטרית היא עוסקת הרבה במוות. "הדור שלנו חייב להבין את התהליך, כל נושא הזיקנה והגילנות קשור לפחד מהמוות", היא אומרת. "אנשים מדברים על חששות, ואפשר לפתור בעיות כשמדברים. אם שותקים – כלום לא נפתר. אי אפשר לשחרר לגמרי את הפחד מהמוות, אבל אפשר להפחית אותו. לכל אחד מאיתנו יש לגביו תסריט בראש, גם אם הוא בתת מודע.
"צריך לחיות מתוך הבנה שאנחנו אורחים פה בעולם, וכשאנחנו יודעים שזמננו מוגבל, מבינים שחבל לבזבז אותו סתם וכל סדר חיינו יכול להשתנות. אם מסתכלים במבט כזה מבינים שנכון שיש לנו סדרי עדיפויות בכל תקופות החיים, אבל חלקם לא באמת חשובים. פעם הצלחתי למנוע ככה גירושים אצל זוג שהגיע אליי: לאישה הייתה רשימת טענות והיא רצתה להתגרש. ככל שהטיפול התקדם הם הבינו שהחיים לא ממשיכים לנצח והם מתווכחים על שטויות. ההבנה הזו שינתה את חייהם לחלוטין".
ד"ר פל חולמת לגדל דור של ילדים ללא פחד מוות. "אי אפשר להזמין ילדים לקפה מוות, אבל אני אהפוך את העולם כדי להגיע גם אליהם. ילדים סובלים מאוד במלחמה ומוכרחים לשבור את הטאבו. לכן כתבתי את הספר הדיגיטלי "לחיות ולמות בשלווה", שנותן תשובות לשאלות כמו איך לקבל את המוות ולמה אנחנו סובלים.
"במלחמה התחלתי פיילוט מיוחד שמותאם לילדים והוריהם. לילדים יש סקרנות וכשהם לא מקבלים תשובות נכונות, נוצר פחד שישפיע עד סוף חייהם".
השתיקה יוצרת בדידות גדולה
מטפלת נוספת שצברה ניסיון ותחדש בקרוב את מפגשי קפה המוות בביתה היא נורית דגן-עובדיה (56), מלווה רוחנית ממושב יעד במשגב. גם היא מתעכבת כרגע בגלל המלחמה, ומחכה בקוצר רוח לחידוש המפגשים. "בתרבות שלנו יש הכחשת מוות עד כדי כך, שגם כשאדם נמצא על ערש דווי עדיין כולם מסביב יגידו לו שיהיה בסדר. לפעמים האדם הנוטה למות נפתח ורוצה לדבר, והמשפחה מסביב לא מסכימה. זה גורם לבדידות מאוד גדולה. כשאנשים נפתחים לנושא הם מוכנים להיות בהכרה שהמוות קורה והשיח הופך להית עמוק ואינטימי, כזה שמתבונן פנימה".
וזה בדיוק מה שקירב אותה אל הנושא: "לי אין סבלנות לסמול טוק, ופה הרגשתי שאני מגיעה למרחב שנוח לי אתו. נקודת המוצא היא להכיר בכך שהכל נולד והכל מת. בפעם הראשונה שהשתתפתי במפגש כזה, בני 28 עד 80 דיברו בפתיחות על מות יקיריהם והדיבור היה בעצם על החיים ועל המשמעות שאנחנו יוצקים לתוכם כשאנחנו יודעים שהמוות שם.
"כשפתחתי קבוצה בביתי הבאתי נושאים לשיחה והשארתי מקום לאנשים להביא נושאים משלהם. חלק מהם מצטרפים כי הנושא מעניין אותם אקדמית, תרבותית או אפילו טקסטואלית. חלק שכלו בני זוגם או מישהו קרוב אחר, וההתייחסות היא אחרת כשמגיעים ממקום אישי.
קראו גם:
"אני קודם שואלת אותם על המוות הראשון שפגשו בחייהם. מדברים על מה שהם זוכרים, האם מישהו הסביר להם מה קורה, האם היו בלוויה, בשבעה. בעבר לא התייחסו לילדים בסיטואציות כאלה. מישהי סיפרה שדודתה נפטרה כשהייתה בת עשר, ואמה התקשתה לדבר עליה. הילדה לא ידעה שהדודה חולה ולא הייתה במעמד הקבורה, ויום אחד הדודה פשוט נעלמה מחייה. בעקבות המפגש שלנו הייתה לה שיחה טעונה ורוויית דמעות עם אמה, והאם שיתפה וסגרה את מה שהיה עד אז חור שחור בחייה".
זו קבוצה טיפולית?
"לא. אנשים שמחפשים תהליך יותר עמוק צריכים לעשות טיפול פרטני. זו גם לא קבוצת תמיכה, אבל זו כן קבוצה שנותנת מקום לכל אחד עם הצבע שלו והנקודות שמעסיקות אותו. לפעמים אנחנו מתייחסים למוות דרך יצירות אמנות או חפצים, זה רעיון שלקחתי ממועדון שבו השתתפתי, שנקרא 'בית לרוח'.
"מישהי הביאה לקבוצה הספד שבעלה כתב על עצמו, האיש היה חד כתער עד הרגע האחרון לחייו והכתיב הספד אינטליגנטי ומצחיק לאחד מילדיו, שהתפוצץ מצחוק כל זמן הכתיבה. גם אנחנו צחקנו איתה כשהקריאה, וגם בכינו. אחת הנשים הראתה מצגת של גובלנים שאביה שנפטר רקם בדיור המוגן, שם גילה את עולם הרקמה, וסיפרה איך הבית שלו ועכשיו הבית שלה מלאים בגובלנים האלה. הדברים מרגשים והתודעה נפתחת, אנשים פתאום פוגשים את המוות בצורה שמשאירה זיכרון של אסתטיקה ויופי וחוויה מחויכת.
"אנחנו גם מביאים טקסטים שמתייחסים לנושא, שירה, קטעים מהמקורות או קטעי פרוזה קצרים, והמון תובנות מגיעות כי אנחנו לא בהכרח חושבים על הדברים באופן מודע, והדיבור מציף את זה.
"אני לא מסכימה שיהיו יותר מעשרה אנשים בקבוצה, וגובה 50 שקלים לאדם למפגש. אני תמיד יוצאת מהמפגשים בהרגשה של אורות, כי לאנשים נדלק אור במקום שרגיל להיות בחשכה.
"אני לא יודעת יותר טוב מאף אחד והסיפור של כל אחד הוא שונה, אני רק עדה לסיפורים האלה ונותנת נגיעה רכה ואירוח של השיח, ורואה את ההתקרבות המהירה שאנשים עוברים. מבחינתי זו זכות אדירה להיות עם אנשים שמוכנים לשתף ולהקשיב לאחרים. להיות חלק משיח אמיתי שאינו גבוה מדי ואינו מרכל, שיח אותנטי. ואני מחזיקה את החוויה הזו בכל הרגישות וחוכמת הלב שיש לי".
