מיכל צפיר // זמרת, שחקנית ומאמנת לאורח חיים בריא
מיכל צפיר. צילום: דנה קופלמיכל צפיר. צילום: דנה קופל
מיכל צפיר. צילום: דנה קופל
(מיכל צפיר. צילום: דנה קופל)
החטיבה מסמלת בעיני שינוי וחשיפה לעולם שלא הכרתי. זאת הייתה אינטגרציה. הגעתי מאזור פחות טוב, ושם נחשפתי לבתים אחרים, לאנשים חדשים. נתנו לי הזדמנות לראות חיים שלא היו בסביבת המגורים שלי. שם התפתח עניין השירה והכתיבה אצלי בזכות ההופעות שעשינו והלהקה שהקמנו. מובן שגם ישראל גלבוע המנהל היה דמות חשובה מאוד בחיי.
אני זוכרת בעיקר בית ספר חדש שהיה בו אמפיתאטרון יפה. לדעתי, הוא גם היה מהראשונים בארץ שהייתה בו מערכת כריזה. היינו עורכים טקסים גם מהחדר של ישראל כי לא כולם היו פרונטליים. אני זוכרת גם קשרים עם כפר דרוזי שהיה מבקר אותנו ואנחנו אותם.
ההחלטה לסגור את החטיבה היא שינוי טוב. אני אוהבת שינויים, זורמת עם הקדמה ונותנת הזדמנויות. אם כבר הייתי מבטלת את החטיבה בכלל ומחזירה למצב של פעם שבו לומדים ביסודי עד ח' ואז התיכון הוא מט' עד י"ב. יציאה מאזור הנוחות זה דבר טוב, תנסו להתמקד בדברים הטובים.
רונית יודקביץ' // שחקנית ודוגמנית
החטיבה מסמלת בעיניי זיכרונות נעימים של ילדות. בזמני זה היה מבנה חדש ויעיל. עשו אינטגרציה, ואני, ילדה חנונית, הכרתי חברים חדשים והיה לי מעולה. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לדגמן, והחטיבה הובילה שינוי אצלי. היא עזרה לי מאוד מבחינה חברתית וגיליתי את עצמי כנערה מבחינת עבודה ויכולות. מבחינתי, זה היה מין אור כזה. יש לי גם זיכרונות טובים מהצוות המקצועי במקום.
רונית יודקביץ'. צילום: דנה קופלרונית יודקביץ'. צילום: דנה קופל
רונית יודקביץ'. צילום: דנה קופל
(רונית יודקביץ'. צילום: דנה קופל)
אני חושבת שאם רוצים שיהיה יותר טוב לתלמידים רעיון הסגירה והאיחוד נשמע בסדר גמור. רק טובת התלמידים לנגד עיניי. צריך לוודא שלא תהיה צפיפות, כי אז אנחנו פוגעים בהם ולא עוזרים להם.
אודליה אייזנברג // מאמנת להגשמה והצלחה
החטיבה מסמלת לי בית. למדתי שם בתקופתו של המנהל הוותיק ישראל גלבוע, שהיה גם אבא שני ודמות להערצה. הוא אפשר לנו לקרוא לו בשמו הפרטי, דבר שלא היה מקובל באותם ימים. הייתה הרגשה של דלת פתוחה ותמיד היה למי לפנות. זה היה המודל שלי במכללה ומה שעמד לנגד עיניי – מקום שהוא בית חברתי ולימודי.
אודליה אייזנברג. צילום: פרטיאודליה אייזנברג. צילום: פרטי
אודליה אייזנברג. צילום: פרטי
(אודליה אייזנברג. צילום: פרטי)
אני זוכרת שגם אחרי שלוש שנים לא רצינו לעזוב. היינו מבלים שם שעות אחרי הלימודים. שרנו, רקדנו ריקודי עם אחרי הצהריים, היו לנו חיים תוססים, הקשרים היו חברתיים ואנושיים. לפני שלוש שנים ערכנו פגישת מחזור וכל המחנכים באו, גם המחנכת שלנו שאיתה אנחנו שומרים על קשר עד היום והיא אוטוטו בת 80.
מצד אחד אני לא חושבת שצריך לצאת נגד ראש העירייה ומניחה שאלה החלטות מנהליות שמגוון שיקולים עומדים מאחוריהן. מצד שני כאב לי כשקראתי שמקום כזה מפסיק את פעילותו.
אייל שחר // לשעבר חבר בלהקת "היי פייב"
החטיבה היא דרך בחיי בגיל ההתבגרות. מבחינתי הסמל של החטיבה היה המנהל ישראל גלבוע. אני זוכר אותו עד היום ומעריך אותו מאוד. הוא היה מנהל מדהים ונתן את כל כולו למוסד. מבחינתי, כשהוא עזב את המקום החטיבה לא הייתה אותו הדבר.
אייל שחר. צילום: כפיר חרביאייל שחר. צילום: כפיר חרבי
אייל שחר. צילום: כפיר חרבי
(אייל שחר. צילום: כפיר חרבי)
זה המקום שבו קיבלתי את ההזדמנות הראשונה להיכנס לעולם המוזיקה ולהכיר אותו בעיניו של מתבגר. מורה בשם נורית פינק נתנה לי את ההזדמנות ולמעשה גילתה אותי ונתנה לי את כל הכלים כדי להתקדם בתחום. היא השקיעה בכל מה שהיה קשור לתרבות בחטיבה, הקימה את להקת "פיקוד אחד העם" ומינתה אותי לאחד הסולנים שלה. זה החמיא לי מאוד.
אני מניח שלעירייה יש שיקולים משלה בסגירת המקום. כל עוד ההחלטה לא פוגעת באיכות הלמידה וברמת הלמידה של התלמידים ורק משפרת אותם, אני בעד.
בני קוזושווילי // לשעבר כדורגלן הפועל פתח–תקוה ונבחרת ישראל
החטיבה הייתה חלק חשוב מאוד בחיים שלי, היא עיצבה אותי כאדם. ביסודי הייתי די פרחח, והחטיבה שמה לזה קץ והפכה אותי לילד שיושב ולומד.
בני קוזושווילי. צילום: אורן אהרוניבני קוזושווילי. צילום: אורן אהרוני
בני קוזושווילי. צילום: אורן אהרוני
(בני קוזושווילי. צילום: אורן אהרוני)
אני זוכר שלמדתי כלכלת בית ובישלתי שם. היה שם גם מגרש קטן ששיחקנו בו ואחר כך זכינו באליפות הארץ בקטרגל לחטיבות ביניים. זאת הייתה הפתעה ענקית כי ניצחנו בתי ספר טובים כמו החטיבה שאימן אברהם גרנט. אני זוכר לטובה גם את ישראל גלבוע ואת הגברת ילין שניהלה אחריו. בנה, שחר, למד גם הוא בחטיבה ושיחק איתי בהפועל פתח־תקוה.
אני חושב שהחלטת הסגירה היא שינוי לטובה שהיה בלתי נמנע. מדובר במבנה ישן. ילדים שאימנתי אמרו לי שהם לומדים שם, והתפלאתי לשמוע שהוא עדיין עומד. אני חושב שזה צעד מבורך שיעשה לתלמידים רק טוב. תמיד יש חששות לקראת מעבר חדש, אבל לא צריך לפחד.
ישראל גלבוע // מנהל החטיבה משנת 1976 ועד שנת 2000
חטיבת הביניים היא עוד איבר בגוף שלי. כשאומרים חטיבת אחד העם אני מרגיש כאילו מדברים על הילד שלי. טיפחתי וגידלתי תלמידים והיינו יחד. כולם היו בניי. ויתרתי על חיים פרטיים כדי לתת להם את כל מה שאפשר לתת.
ישראל גלבוע. צילום: ראובן קפוצ'ינסקיישראל גלבוע. צילום: ראובן קפוצ'ינסקי
ישראל גלבוע. צילום: ראובן קפוצ'ינסקי
(ישראל גלבוע. צילום: ראובן קפוצ'ינסקי)
אני זוכר שפעם בא אליי תלמיד ושם לי פתק על השולחן – 'אם לא היית, הייתי יוצא פושע. בזכותך יצאתי דוקטור לאנתרופולוגיה'. הייתי עורך פגישות מחזור אצלי בבית ורואה את הערגה שיש אצל כולם. אפילו בסרטים לא רואים את זה. היינו באים ב־7:00 בבוקר ויוצאים מהחטיבה בלילה. תמיד אמרתי, 'זה לא בית ספר, זה בית חינוך'. ההורים היו באים אליי בטענות שהילדים יותר בחטיבה מאשר בבית. אמרתי, 'זה בסדר, הם נהנים'.
ובקשר להחלטת העירייה, בזמנו הייתה אינטגרציה, היום כבר אין. כולם שווים. אני חושב שצריך ללמד במתכונת של שש שנתי, אבל אם כבר מעבירים חטיבה, יש לעשות זאת בצורה נכונה, בתהליך.
כשאני קלטתי ילדים לכיתה ז' אצלי הייתי לוקח תלמידים מכיתות ו', עושה להם סיור בבית הספר, מראה להם את המקום, יושב איתם ומסביר להם. האם נעשה כך גם לתלמידים הנוכחים בחטיבה? אני בטוח שלא. כל המילים היפות הן יפות בעל פה ובכתב, אבל אני משתדל לראות את המציאות.
הייתי גם משתף את התלמידים ושואל לרצונם. האם הם רוצים לעבור למקום חדש או להישאר היכן שהם נמצאים עד שיסיימו את הלימודים, ואז החטיבה יורדת לאט־לאט ונסגרת בצורה נכונה והדרגתית. החטיבה הייתה כמו צלע שלי, והיום אני מרגיש שהוציאו אותה מגופי.