לפני כחמש שנים, דווקא אחרי שהפסיק לעשן וכשהוא גומא עשרות ק"מ בריצה מדי שבוע ושומר על אורח חיים בריא וספורטיבי, קיבל עדי שי מפתח־תקוה, אז בן 44, את הבשורה המרה: חלית בסרטן מסוג מיאלומה נפוצה. שי, שהרגיש כי השמיים נפלו עליו, קיבל מבחינתו מהלומה נוספת כשהרופאים לא נתנו לו סיכוי לחזור לעשות את מה שהוא הכי אוהב - לרוץ.
היום הוא כבר עסוק בהכנות למרתון טבריה שייערך בתחילת החודש הבא, שם ישמש כ"פייסר" (מכתיב קצב) בפעם השלישית ברציפות. באמתחתו אינספור ריצות למרחקים ארוכים, ביניהם שני אולטרה מרתון ל־50 ו־60 ק"מ, כנגד כל הסיכויים.
"שוק טוטאלי"
חייו של שי, תושב שכונת נווה עוז, היו עד 2010 שגרתיים. הוא כבר החזיק בתואר ראשון ובתואר שני בכלכלה ובמנהל עסקים ועבד ככלכלן בחברת פיננסים במשך שנים רבות. במקביל גידל עם אשתו את שלושת ילדיהם. אלא שכאן הייתה נקודת המפנה הראשונה בחייו.
"בנקודה הזו התחלתי את המסע שלי לגילוי ולמימוש עצמי", הוא מספר. "עד אז עסקתי בפעילות ספורטיבית במשך כחצי שעה עד ארבעים דקות בשבוע. רץ, רוכב על אופניים או משחק כדורגל, אבל לא רצתי בצורה מסודרת. אחד מחבריי הציע לי להשתתף במירוץ סביון, שאורכו היה עשרה קילומטרים. אמרתי לו שמעולם לא רצתי מרחק כזה ובטח שלא מדדתי נתונים, קצב וכו'.
"הוא שאל אותי מה כבר יכול להיות. ואכן, כמה ימים לפני המירוץ החלטתי לערוך ריצת ניסיון ובניתי מסלול על פי מד הקילומטר ברכב. הצלחתי לסיים את המסלול וליהנות ממנו. לאחר מכן התקשרתי כדי לאשר את השתתפותי במירוץ. אפשר לומר שכאן התפתחה האהבה שלי לריצה".
מאז הוא לא הפסיק לרוץ. בשנת 2013 התמקצע בתחום וסיים קורס אימון ריצה למרחקים ארוכים, אחריו הקים קבוצת ריצה באזור מגוריו שהפכה, לדבריו, לא רק לקבוצה מקצועית אלא גם חברתית. בהמשך אף נולדה קבוצה חדשה מתוך זו שפתח, כשהאחת מיועדת למתחילים והאחרת למתקדמים. במקביל לעיסוקו כמאמן ריצות החל לעסוק גם בקואוצ'ינג ולהדריך בני נוער, עסקים קטנים וגם יחידים בתחומים שונים.
דווקא כאשר היה בשיא פריחתו והתחיל להגשים את עצמו, הרגיש שי כאבים בגבו. "זה היה בערך באמצע שנת 2014", הוא משחזר. "לא הצליחו להבין מה הבעיה. אמרו שכנראה זה בגלל שאני רץ הרבה, וזה טבעי שיהיו כאבים. הפחתתי כמובן את כמות הריצות, אבל כמה חודשים אחרי כן התאשפזתי בבית החולים כי לא יכולתי לעמוד על הרגליים.
"חשבו אולי זו דלקת ריאות ונתנו לי זריקות וולטרן, אבל זה לא עזר. רק אחרי בדיקות דם גילו מה הסיפור: מיאלומה נפוצה, סרטן שפוגע במח העצם. חיפשתי בגוגל וראיתי שתוחלת החיים של מי שחולה במחלה היא בין שנתיים וחצי לשלוש. כלומר, יש כאלה שחיים איתה חצי שנה ויש כאלה שמחזיקים חמש שנים ומעלה. אתה לא יודע באיזה צד תהיה".
מה הרגשת באותם ימים?
"שוק טוטאלי. השמיים באמת נופלים עליך. מאדם חזק ששומר על אורח חיים בריא, פתאום אתה מקבל את הדבר הזה. זה הופך אותך לגמרי. אנטיתזה למה שאתה משדר ולאיך שאתה מרגיש. אבל הבנתי שאין לי ברירה אחרת אלא להילחם עד כמה שאני יכול".
ועדי נלחם. הוא עבר שני מקבצים של טיפולים כימותרפיים ולאחריהם ניתוח להשתלת מח עצם, שבסיומו היה זקוק ליותר מחודשיים לצורך החלמה. אבל בעודו נאבק במחלה, קיבל שי את הבשורה כי ככל הנראה לא יוכל להמשיך לרוץ. "אמרו לי: 'אתה לא רוצה למצוא את עצמך יום אחד על כסא גלגלים כי העצמות נשברו'", הוא נזכר.
איך מקבלים את הבשורה שלא תוכל לעשות יותר את מה שאתה הכי אוהב?
"זה מוטט אותי. התשובות שלהם דירדרו אותי מאוד מבחינה נפשית. הלכתי לכמה אורתופדים, עד שהגעתי למישהו שאמר לי 'תהיה רגוע, לאט לאט יהיה בסדר ולא בטוח שלא תוכל לחזור לרוץ'. כשהוא אמר את זה נרגעתי והתחלתי לחזור לספורט. למזלי גיליתי בתוכי עוצמות גדולות, יש לי גם אישה עם יכולות גבוהות שקיבלתי ממנה ים של חוזק וביטחון בתהליך ההחלמה, כשגם קבוצות הריצה תמכו מאוד".
"מרתון הדמעות"
תהליך השיקום היה ארוך ומייגע, כשאת הריצות בפארק הירקון החליף עדי בהליכה במדשאות של בית החולים בילינסון. הוא לא ויתר ולקראת סוף שנת 2015 חזר לאמן את קבוצת הריצה, בשלב הזה בהליכה. לאט אבל בטוח חזר לכושר, וחצי שנה אחרי ההשתלה בנה לעצמו תוכנית אימונים מסודרת והחל לרוץ בהדרגה חמישה, שמונה ובהמשך עוד ועוד ק"מ, כנגד כל הסיכויים שניתנו לו.
כשהצליח להיכנס לכושר הוא נרשם למרתון רוטרדם שהתקיים באפריל 2016, והפך למטלטל רגשית עבורו. "הדבקתי לו את הכינוי 'מרתון הדמעות'", הוא מספר.
מדוע?
"אחרי 25 ק"מ התחלתי להרגיש כאבים ולא ידעתי איך להכיל אותם בזמן אמת. חשבתי שאם אפסיק זה אומר שלא אוכל לרוץ מרתון בחיים שלי. חשבתי גם שאולי זה כאב פסיכוסומטי או כאב שאופייני למרתון. בחנתי את עצמי לאורך הריצה ותוך כדי התחלתי לבכות. אשתי עמדה בנקודת ה־28 ק"מ, אז אמרתי לעצמי שארוץ עד אליה כי ידעתי שהיא שם. פגשתי אותה ואמרתי לה שאני לא יודע מה לעשות. היא הרגיעה אותי ואמרה שהכל בסדר ושאני נראה טוב, ובאמת המשכתי. אמנם הורדתי את הקצב ואת העומס אבל סיימתי את המירוץ. התרגשתי מאוד שהצלחתי ושהגוף שלי עמד בזה. כאן הרגשתי שזו לא זכות אלא חובה לממש את הפוטנציאל שטמון בכל אחד מאיתנו".
מלבד היותו קואצ'ר ומאמן ריצה משמש עדי גם כפעיל בוועד המנהל של עמותת אמ"ן (אגודה למיאלומה נפוצה) ומעביר סדנאות העצמה לחולים כדי לעזור להם בהתמודדות. על פועלו הרב הוא אומר: "זה עושה לי טוב. אני חי מהדברים האלה ומרגיש שכך אני ממלא את הייעוד שלי. אם אני מצליח לעזור לאנשים להגשים משהו בחיים שלהם, וזה לא משנה אם זה לרוץ חמישה ק"מ או מרתון בתוצאה מסוימת או סתם לעשות מהפך חיובי בחייהם מכורח החיים והנסיבות, אותי זה מאוד מרגש. מבחינתי זו הסיבה לקום בבוקר".
ב־3 בינואר ייצא לדרך בפעם ה־43 מרתון טבריה הבינלאומי, כשבארבע השנים האחרונות מובילה ומפיקה אותו חברת מרתון ישראל. זו השנה השלישית ברציפות שעדי ישמש כפייסר במירוץ הנחשב, אף שיעשה זאת רק לחצי המרחק, כיוון שהוא מעוניין ללוות את חניכיו.
מה האתגר הבא שלך?
"האתגר האמיתי הוא לחיות כל יום מחדש עם עשייה שכולה תשוקה. זה מה שמעניין ומרים אותי. התשוקה שלי זה לעזור לאנשים לעשות שינוי. אני לא משתעמם, נהנה ומרגיש טוב. רק שיימשך ככה".
