המוות רדף אחרי שמעון גרינהויז והיה כפסע ממנו. אבל המורה שעשה את צעדיו הראשונים בהוראה לפני יותר מ־70 שנה, ממשיך לקום בכל בוקר ומשתדל לחייך. המשימה הופכת קלה יותר כשהוא מגיע לתיכון עמל ב' בפתח תקווה ומלמד מתמטיקה. המגע היומיומי עם הצעירים, הוא מספר, מפיח בו חיים.
הוא נולד בשנת 1930 בעיירה קרסנה במזרח פולין (כיום בשטח בלארוס) בבית ציוני ליקותיאל ורוזה, אח צעיר למנדל והניה. כמה ימים אחרי שהגרמנים הגיעו לאזור, ניצל ממוות בפעם הראשונה. "ריכזו את כל היהודים בכיכר וחילקו לשתי קבוצות - לשמאל את הילדים, הזקנים והחולים ולימין את הבוגרים", הוא משחזר. "אני וסבתי נשלחנו לצד שמאל. בחושיה החדים הבינה סבתא לאן פנינו מועדות, ודחפה אותי לצד ימין. זו הפעם האחרונה שראיתי אותה".
בגטו, עבדו כולם, כולל גרינהויז בן ה־11, במפעל התחמושת הגרמני שהוקם בסמוך. "כרטיס העבודה שלנו היה כרטיס לחיים", הוא אומר. "אבל כמה חודשים לאחר מכן נרצח אבי, בזמן שאחז בידי. אבא נפל עלי וכיסה אותי, דמו זרם עלי בטמפרטורה של מינוס 20 מעלות. אני זוכר ששאלתי את עצמי אם אני כבר בגיהנום. התעלפתי והתעוררתי בשיירה שהובילה אותנו לקבורה. בדרך אחד הפועלים ראה שאני זז והוציא אותי מהערימה".
הפעם השלישית שניצל ממוות היתה כשקצין נאצי תפס אותו ואת אימו בביתה של שכנה מחוץ לגטו. "אני יכול לראות עד היום את האקדח מכוון למצחי", הוא מספר. "השכנה התחננה לקצין שלא ילכלך את מטבחה בדם יהודי והוא 'הסתפק' בלהכות אותנו".
כשחוסל גטו קרסנה הוא נמלט עם אימו ליערות והצטרף לפרטיזנים. למרות שבאחת הפעולות נכרתו שלוש מאצבעותיו, הוא שרד את המלחמה עם אימו. אחותו לעומת זאת נתפסה ונרצחה. אחיו נלכד ונשלח עם עוד 5,000 יהודים מחוץ לעיירה. הם רוכזו באסם אותו העלו הנאצים באש. "כשאני נפגש עם בני נוער, אני רואה בהם את אחי ואחותי", הוא מסביר.
בשנת 1960 עלה ארצה עם אשתו עליזה והשניים קבעו את ביתם בפתח תקווה. לזוג נולדו ארבעה ילדים, אולם לפני כ־15 שנה נפטר בנם גיל, אחרי מאבק ארוך במחלה קשה, כשהוא בן 33 בלבד. "זו רעידת אדמה ששוברת את כל המשפחה. חלקים מהמוח והלב נקרעו, וזה משקל של טונות שרובץ על הגב. מאסר עולם ללא אפשרות לחנינה".
גם גרינהויז חלה בסרטן, ולמרות הטיפולים הקשים שעבר הוא המשיך ללמד. "אני לא יכול לקרוא לעצמי אופטימי. אני קורא לעצמי פסימיסט אופטימי. אני יכול להביט בעיניו של אדם ולזהות אם הוא ניצול שואה לפי העצב התהומי שטבוע בהן. כששואלים מה שלומי אני אומר 'סביר' ואף פעם לא טוב מאוד.
"השואה היא חולשתנו הגדולה וגם עוצמתנו, אבל היא גם מחייבת אותנו להיות כל הזמן חזקים. לכן אני מקפיד לומר לתלמידים שאנחנו חייבים להיות חזקים, אבל גם לא לאבד צלם אנוש. אדם, כל אדם שהוא, נולד בצלם אלוהיו. בנוסף, אני מסביר להם שגם אם לפעמים לא הולך, נכשלת במשהו או מישהו פגע בך - אל תתייאש. תדע לך שמחר תזרח השמש. אם היא זרחה מעלי בתוך החושך הגדול שהיתה השואה, היא יכולה לזרוח על כל אחד".
