אין פתח־תקוואי שגדל בעיר ולא ביקר לפחות פעם אחת בחנות לספרים משומשים, ה"בוק שופ" שברחוב מוהליבר. בשבועות הקרובים תיסגר החנות הוותיקה לאחר כ־40 שנות פעילות.
את ההחלטה קיבלה בלב כבד שלי וורצקי (65), בעלת החנות בעשר השנים האחרונות, לאחר שנאלצה לטפל באמה הקשישה, ולדבריה לא נותרו לה זמן ומשאבים להפעלת העסק.
"אני מקווה מאוד שמישהו יירתם בסופו של דבר וירכוש אותה", היא אומרת בעצב.
החנות האינטימית והמיתולוגית ששוכנת בלב מרכז העיר, היוותה במשך שנים מוקד עלייה לרגל עבור ילדים, תלמידים ומבוגרים שאהבו לקרוא ספרים ולחוש אותם, גם עם התקדמות הטכנולוגיה. בתקופה האחרונה אמנם, כבר לא ניתן למצוא בחנות ספרים בשפות זרות מלבד אנגלית, אך עדיין לקוחות נהגו לפקוד אותה מדי יום.
למה לדעתך לא רוצים לרכוש את החנות?
"אולי חושבים שעסק כזה לא יכול להצליח, כי היום אפשר לקנות ספרים דרך האינטרנט. אני כן חושבת שעם כוח רצון אפשר לעשות המון במקום הזה".
מה המשמעות של "הבוק שופ" עבורך?
"זה מקום מפגש של אנשים. יש עדיין אנשים שאוהבים לבוא לחנות, להרגיש את הספרים ולהריח אותם ממש כמו פעם. יש פה המון נוסטלגיה".
וורצקי מספרת על התגובות שהיא מקבלת מאנשים, שרואים את השלט המודיע על סגירת החנות בכניסה. "שואלים אותי 'מה את עושה לי? כל הילדות שלי במקום הזה'".
לימור, לקוחה בחנות, מצטרפת לשיחה: "אני קליינטית ותיקה כאן ונורא עצוב לי שהמקום נסגר. הייתי מוצאת כאן ספרים נדירים במחירים אטרקטיביים. אין לי מילים".
לקוחה נוספת בחנות, חנה שיפרמן, אומרת: "זו חנות מקסימה, וחבל שהרבה חנויות במרכז העיר הולכות ונסגרות".
כעת, לפני סגירת החנות, יצאה וורצקי ב"מבצע חיסול" למכירת הספרים.
ומה עם הספרים שיישארו?
"אתרום אותם לחנויות שמוכרות ספרים לצרכי צדקה וגם לחיילים. אתרום אותם לכל מקום אפשרי. שואלים אותי 'מה את עושה לי? כל הילדות שלי במקום הזה'. יש עדיין אנשים שאוהבים לבוא לחנות, להרגיש את הספרים ולהריח אותם ממש כמו פעם. יש פה המון נוסטלגיה".
ריח של חו"ל / גיא בניוביץ' נזכר בימים הטובים
בפתח־תקוה של שנות השמונים והתשעים היה רק מוצא אחד לחו"ל. אם רצית לקרוא קומיקס, לחפש ספרי מדע בדיוני באנגלית או להתחבר לספרות הפופולרית מעבר לים, ה"בוק שופ" היה המקום עבורך.
קשה למנות את השעות והימים שבני דורי ואני בילינו בין המדפים המאובקים ברחוב מוהליבר 16. להבדיל מהמחירים היקרים ברשתות הספרים הגדולות, ב"בוק שופ" הציעו ספרים משומשים בעלות נמוכה למדי, שהתאימה לכיס של בני העשרה עד חיילים שהיינו.
אחרי שיטוט קל היינו יוצאים מהחנות עם ערימת ספרים וחוברות שהיתה מספיקה לחודש. בלי ה"בוק שופ" לא הייתי יכול לקרוא את כל כתבי אייזיק אסימוב, רוברט היינליין ורבים אחרים במדע הבדיוני. לא יכולתי ליהנות מהקומיקס של יוצרי "מאד", "אסטריקס" ועוד.
זו היתה ערבובייה מוזרה: מצד אחד, הצעירים שבאו לחפש חומרים באנגלית, ולצידם פתח־תקוואים מבוגרים שדווקא ספרים בשפות אחרות קסמו להם: גרמנית, צרפתית ועוד. לכולם היתה שותפה האהבה למילה הכתובה, בימים של טרום האינטרנט, הדיגיטל והאפליקציות.
אין עדיין בעולם ניחוח כמו זה של ספרים ישנים, שנספג בקצות האצבעות ולוקח אותך לעולמות אחרים. ה"בוק שופ" היתה השער הקטן שלנו לעולמות האלה, עוד מוסד תרבותי במרכז פתח־תקוה הישן, שכמוהו הלך ודעך בעשורים האחרונים. וחבל.
