הילדה הקטנה ששרדה את השואה ואת גטו קרקוב בזכות אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם שהציל כ-1,200 יהודים ממוות בטוח, הלכה לעולמה בליל יום ראשון בביתה בפתח תקוה והיא בת 91. דינה (דנקה) שינדל לבית משפחת דרזנר נפטרה לאחר התדרדרות מהירה במצבה הבריאותי ולאחר מאבק במחלת הפרקינסון.
שינדל, ילידת פולין, היתה רופאת ילדים ידועה ומבוקשת בתל אביב. את דמותה בסרט "רשימת שינדלר" גילמה שחקנית פולניה צעירה שגילמה את דמותה של שינדל כילדה במפעל עם הצמות והמשקפיים: "היא הוקירה לו תודה עד יומה האחרון", אומר בנה אשר שינדל (69).
הסרט "רשימת שינדלר" יצא בשנת 1993 ובויים על ידי סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי היהודי האמריקאי המוכר ביותר. הסרט גולל את סיפורו של אוסקר שינדלר, שהיה תעשיין גרמני ולימים חסיד אומות אולם ואת סיפורם של היהודים במלחמת העולם השנייה ואת תהליך ההשמדה השיטתית שעברו בגטאות ובמחנות ההשמדה.
בשנתיים האחרונות, לאור מצבה הבריאותי, עברה שינדל להתגורר בפתח תקוה בסמוך לילדיה בשכונת בת גנים: "רצינו שהיא תהיה קרובה אלינו והצלחנו לשכנע אותה לבוא גם כי כולנו תושבי פתח תקוה וגם כדי שתגור בסמוך אלינו ונוכל להיות ביחד". שינדל השאירה אחריה 3 ילדים, 9 נכדים ו-10 נינים. היא נקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
"שינדלר הציל אותם"
שינדל ניצלה בזכות התעשיין ואיש העסקים אוסקר שינדלר ביחד עם שני הוריה ושני אחיה שגם הם היו פועלים ממפעיל של שינדלר: "המלחמה תפסה אותה כשהייתה בת 12. היא גדלה בקרקוב במשפחת דרזנר, משפחה טובה ושמחת לב. בשיא המלחמה הם הוכנסו לגטו קרקוב. בשלב מסויים החליטו להעביר חלק מהיהודים לאושוויץ, אבל שינדלר הצליח להוציא אותם מזה כי היה מדובר במשלוח שגוי".
כשהגטו הלך והצטמצם, שינדלר סיפק ליהודים עבודה בתעשייה הצבאית לגרמנים של שינדל: "אחיה עבד בייצור של פגזים והיא עבדה בניקיון באיזה שדה תעופה גרמני. ילדה נורא צעירה. בלעדיו היא לא הייתה פה. המשפחה של אבא שלי לא שרדה"
איך הסיפור שלה הגיע לסרט?
"היתה תקופה שספילברג חיפש לראיין ניצולי שואה מיהודי שינדלר. הסופר שכתב את הספר רשימת שינדלר לפני הסרט גם הגיע וראיין אותה. הבנתי שגם ביד ושם יש איזה אגף שמדבר על חבורת הניצולים והראיונות איתם מההקלטות של ספילברג שהוא עשה לקראת הסרט. אמא הופיעה בסוף הסרט עם הניצולים עם הילדה הקטנה שגילמה אותה בסרט. גם הילדה עם השמלה האדומה קשורה למשפחה שלנו".
איך?
"'הכיפה האדומה של הגטו', גנה גיטל, הייתה אחיינית של אבא שלי. הכניסו אותה לסרט למרות שהיא לא הייתה קשורה כל כך לשינדלר. המשפחה ניסתה לברוח מהנאצים וברחו ותפסו אותם. היתה לה שכמיה אדומה ולא שמלה. אמא שלה, אחות של אבא שלי, יכלה להינצל אבל היא החליטה שהיא הולכת עם הילדה שלה לאושוויץ ולא נותנת לה ללכת לבד".
דנקה סיפרה לכם על מה שעברה?
"הרבה שנים היא ואבא לא דיברו בכלל. השואה הייתה אצלנו טאבו. עד שיום אחד כשהנכדים גדלו הכרחנו אותם ביום השואה לשבת ולדבר. בהתחלה זה היה מגומגם ואז הם נפתחו. האידיאולוגיה שלהם היתה שעל שואה לא מדברים כי הם רוצים שנגדל נורמאלים. לימים היתה סיבה נוספת שעלתה וזה שאנשים חשבו והרגישו שמי שניצול שואה אז משהו אולי לא בסדר בהם. איך הם ניצלו ואחרים לא? יכול להיות שגם זה גורם לזה שהם לא שיתפו".
היא זכרה את שינדלר?
"בוודאי שאמא זכרה את שינדלר. הוא הציל אותם והם כל החיים תמכו בו ובמשפחה שלו. הוא עשה עסקה טובה מזה שהוא הציל את היהודים. היו כאלה שטענו שזו לא הייתה הצלה תמימה אלא שהיה בזה צפייה לעתיד כשהוא יקרוס כלכלית. היא הכירה לו תודה, בזכותו הם ניצלו וכל השנים תרמו לו כספים כשהוא באמת קרס כלכלית. הוא עשה החלטות כלכליות לא נכונות ושתה המון".
משפחה של רופאים
אחרי המלחמה, בעלה של דנקה, יהודה, שהיה פרופסור מומחה ולכן ניצל בשואה, התמנה למנהל בית חולים של אונרא בגרמניה, לשם עברה המשפחה כולה: "הם עברו לארלנגן שזו הייתה עיירה אוניברסיטאית בגרמניה שם אמה למדה רפואה. היא הייתה צריכה להשלים לימודים ובגרויות בפולין אז היא נסעה לשם ואז חזרה לגרמניה".
ב-1950 עלו בני המשפחה ארצה והשתכנו בתל אביב: "היא המשיכה את הלימודים והבחינות בהדסה בירושלים התמחתה ב'הדסה בלפור' בתל אביב שלימים יקרא איכילוב ועבדה במשך שנים בקרייה בפגיה במחלקת יולדות. לאחר מכן המשיכה לעבוד כרופאת ילדה בקופת חולים".
רוח הרפואה שהתחילה בהורים למשפחת שינדל ודרזנר שהיו רופאי שיניים שורה על בני משפחת שינדל לדורותיה ובגדול: " אבא שלי, פרופסור יהודה שינדל היה בארץ מנהל מחלקת אף אוזן גרון בבלינסון ומומחה ארצי בניתוחי ראש צוואר, אני כירורג בתחום האונקולוגיה ואחראי על מרכז השד בבלינסון, אחי דורון רופא אף אוזן גרון ומנהל יחידת ראש צוואר בבית החולים קפלן ואחותי דוקטור לפסיכולוגיה וראש התחנה ברעננה.
גם הדור הבא ממשיך את אמא - לאחי יש בת שאוטוטו מתחילה סטאז' ברפואה ולאחותי יש בת שלקראת סיום לימודיה ברפואה, הבן שלי גם סיים לימודי רפואה ועכשיו מתעסק בסטארטאפ. "כשעלתה לארץ פקיד הקליטה קבע כי שמה של דנקה בישראל יהיה דינה: "הוא אמר שדנקה זה לא עברי. היא לא אהבה את זה ולימים הוסיפה את השם בחזרה".
כשנכדיה של דנקה הגיעו לגיל תיכון נסעו בני המשפחה לפולין וביקרו באתרים שחשובים להם, אולם דנקה ובעלה לא הסכימו להצטרף: "הם לא רצו לשמוע על להגיע חזרה לפולין. הטראומה שלהם מההתנהגות של הפולנים הייתה קשה עד כדי כך שהם לא היו מוכנים לחזור לשם".
יוצאי קרקוב רשומים בארגון מסודר וארגנו אירועים ומפגשים לאורך השנים: "הם שמרו על קשר והיה להם עיתון שלהם והיו להם מפגשים. אחי היה הדובר בהתכנסויות האלה וייצג הופעות של ניצולי שואה בבתי ספר וגם לה יצא להופיע. כל כמה שנים הם נפגשו והמשותף לרבים מהם היה שהם היו מיהודי שינדלר".
