בית החולים "בית רבקה" בפתח תקוה מציין החודש 60 שנה להיווסדו.
המרכז הרפואי הפתח־תקוואי, שהחל כחדר יולדות קטן ובהמשך התפתח למוסד המהווה "תחנה אחרונה" לחולים סיעודיים בסוף דרכם, נחשב כיום לאחד ממרכזי השיקום הגריאטרי המובילים בארץ. בשבוע שעבר חגגו עובדי בית החולים לדורותיהם את המאורע. ניצלנו את ההזדמנות כדי לשוחח עם ד"ר שי בריל, מנהל המקום ב־27 השנים האחרונות, על אופי המקום, סוד ההצלחה והתוכניות לעתיד.
הכל החל בשנת 1957, כשהרשויות החליטו להעביר את בית היולדות הקטן בדרום מזרח העיר לבית חולים השרון, במטרה לפנות מקום למוסד סיעודי למען תושבי הסביבה. "תחילה היו 30 מיטות ו־42 אנשי צוות", מספר ד"ר בריל.
"ותיקי העיר עוד זוכרים כיצד היו מגיעים לכאן חולים סיעודיים כדי לסיים את חייהם. מאז התפתחנו והפכנו למוסד שיקומי גריאטרי, שמונה כיום 300 מיטות ו־480 אנשי צוות הכוללים רופאים משלל תחומים, תזונאים, אחים, טכנאי רנטגן ועוד"
מה האתגרים בהמשך?
"ב־20 השנים הקרובות יתווספו 400 אלף בני 75 ומעלה לאוכלוסיית ישראל. בני גיל אלה צורכים פי שלושה יותר שירותי בריאות מהאזרח הרגיל. תנסה לדמיין עלייה נוספת מברית המועצות, רק ללא תוספת אנשי הצוות הרפואי שהגיעו ביחד איתם. זה הולך להיות אתגר גדול מאוד לכל מערכת הבריאות בישראל.
"כיום יחס אנשי הצוות לעומת מטופלים הוא גבוה יחסית בבית רבקה, אבל לטעמי עדיין לא מספיק. אני סבור שהמדינה צריכה להגדיל את תקני הצוות בבתי החולים למבוגרים. כוח אדם גדול הוא המפתח למניעת הזנחה של מטופלים. ככל שהזמן חולף, המורכבות והדרישות של העבודה שלנו הולכות וגדלות".
במה אתם שונים מבתי אבות סיעודיים?
"מגיעים אלינו מטופלים שיצאו מבתי חולים כלליים, כמו בילינסון. בבית החולים הכללי המטופל מאובחן ומיוצב, ואצלנו עובדים על שיקום או מתן מענה לבעיה רפואית שעדיין לא התייצבה כמו פצעי לחץ, חולי דיאליזה, חולים מונשמים ועוד. מתוך 300 המיטות שלנו, כ־173 הן שיקומיות, 48 מתוכן מיועדות לחולים מונשמים, ושאר המיטות הן במחלקה לחולים סיעודיים מורכבים. בגדול, חולים שסיימו את הטיפול בבית החולים הכללי מגיעים אלינו, משתקמים והולכים הביתה. אם, לצערנו, אין למטופל פוטנציאל שיקומי, הוא מועבר למוסד סיעודי".
גם צעירים מאושפזים אצלכם?
"מרבית המטופלים הם בני 75, אבל יש פה גם מיעוט של צעירים יותר. הצעיר ביותר שנמצא בבית החולים הוא בן 40, חולה מונשם, שלא ניתן לגמול אותו בגלל פגיעה נוירולוגית קשה".
מה טווח השהייה אצלכם?
"תלוי בסוג החולה. מטופלים שסובלים משברים נשארים 25-30 יום, וחולים סיעודיים מורכבים יכולים לשהות פה שלושה, ארבעה חודשים, אם לא יותר. יש מקרים נדירים מאוד של חולים שמאושפזים במשך שנים, אבל זה קורה רק כשלא מוצאים להם מסגרת אחרת שתענה על צרכיהם".
יש מטופלים עריריים, שאיש לא בא לבקרם?
"זה לא כזה נפוץ. המשפחה בישראל די מסורה, בין אם זה בן זוג, ילדים וחברים קרובים. לעיתים נדירות אנחנו נתקלים במקרים שאין מי שידאג למטופל, ואז ממנים לו אפוטרופוס".
יש לכם תוכניות להתפתח בשנים הקרובות?
"אנחנו מקווים להוסיף עוד שתי קומות, ושיתאפשר לנו להרחיב את השירות שאנחנו נותנים לתושבי העיר והסביבה".
