יעקב שחר (74), מאבטח ברשת מזון מפתח תקוה, מתגורר מאז שנת 1948 בדירה קטנה ומוזנחת שברחוב א"ד גורדון בעיר.
לאחרונה הוא התבשר על ידי עיריית פתח־תקוה, כי בתחילת נובמבר הוא ייאלץ לפנותה. כתוצאה מכך, הוא ייאלץ למרות גילו המופלג ומצבו הבריאותי הרעוע להתגורר ברחוב.
שחר עצמו לא מרבה במילים. "קשה לי מאוד המצב הזה", הוא אומר. "אני לא מצליח להתמודד עם הידיעה שעומדים לזרוק אותי מהבית". מעבר לכך, הוא מבקש כי גרושתו תדבר בשמו. "היא תמיד היתה הדוברת שלי".
"המשפחה שלו נכנסה לפה עוד מאז מלחמת השחרור", מספרת שולי שחר, גרושתו של שחר מזה כ־30 שנה והאדם היחיד כיום שמטפל בו. "הם לא פלשו לכאן חלילה. הם נכנסו לאחר שדוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, אמר לתושבים שאיפה שהם רואים בית ריק - שייכנסו. ומאחר והם גרו באוהל בפרדסים של העיר, הם חיפשו בית ריק ומצאו את הבית הזה. יעקב גר פה מאז ועד היום".
לא מציאה
בשנת 1972 העירייה העבירה את הדירה לבעלותה. "בעבר תבעו אותו בבית משפט", מספרת שחר.
"שכרתי עורך דין והצלחנו לבטל את הגזירה. אחרי כמה שנים שוב דרשו את הבית ושוב שכרנו עורך דין אך הפעם זה לא צלח. בבית משפט יעקב נכנס להיסטריה. לחץ הדם שלו עלה והוא חשש מההשלכות וחתם על מסמך שהוא אפילו לא יודע מה הוא אומר. בדיעבד התברר לנו שהשופטת נתנה לו מספר שנים להתארגן על דירה חלופית. אבל בגילו, איש חולה מאוד שעובד באבטחה רק בכדי לשלם את התרופות שלו, אין לו אופציה כזאת בכלל".
שחר עצמו מספר על הרגעים הקשים ההם בבית המשפט: "הייתי בלחץ נוראי. הרגשתי רע מאוד. השופטת אמרה שאם לא אחתום היא כבר תחליט כמה זמן יהיה לי לפנות את הדירה, ורמזה שזה יכול להיות בקרוב מאוד. פחדתי וחתמתי".
דירת המחלוקת השוכנת ברחוב א"ד גורדון היא לא מציאה גדולה, בלשון המעטה. התקרה מקולפת, הקירות רעועים עם חורים בכל מקום, והשירותים אינם ראויים לשימוש כלל.
שחר, שישן על מיטה קטנה וישנה, נאלץ להתמודד עם מזיקים, רטיבות וסדקים בכל מקום. סלון הבית מכוסה בסדינים ישנים וכשמרימים אותם מתגלים קרעים גדולים. בניסיון להכניס אווירת חמימות לבית נתלו על הקירות תמונות של בני המשפחה, לרבות הנכדים של שחר, אך גם אלה לא מצליחים לכסות על ההזנחה.
חציו השני של הבית, שהיה בבעלות קרובי משפחתו של שחר, הועבר לידי העירייה לפני מספר שנים, עבר שיפוץ מסיבי וכיום הוא מושכר לאדם פרטי. "אנחנו לא רוצים את הבית הזה", אומרת שחר. "אם העירייה רוצה אותו ־ שתיקח. זה מקום מזעזע. לאף אדם לא מגיע לחיות בתנאים כאלו. אנחנו כן רוצים דיור חלופי במקום. הרי לא ייתכן שיזרקו לרחוב אדם בגילו, חולה סכרת, שעבר שלושה אירועי לב".
פניתם לקבל סיוע בדיור ציבורי?
"בטח אבל בגלל שהוא עובד הוא לא זכאי לדיור. זו טיפשות. המדינה דוחפת את האנשים לא לעבוד בשביל לקבל הקלות. אני התעקשתי שייצא לעבוד אפילו בגילו כדי שהוא לא ישתגע בבית, וגם שיוכל לממן את התרופות שלו שעולות המון כסף בחודש".
איך הוא הגיב מהרגע שקיבל את צו הפינוי?
"הוא לא ישן בלילות. הוא מאוד עצבני, מה שבאופן אוטומטי מזיק לו לבריאות. אני כל בוקר מצלצלת לבדוק אם הוא חי בכלל. הוא האבא של הילדים שלי. אני חייבת לדאוג לו ולהילחם בשבילו, אני לא יכולה לזרוק אותו לרחוב. הוא בעצמו לא יודע להילחם ולהתבטא כמו שצריך. איש מאוד תמים וטוב והרשויות מנצלות את זה. אני תמיד הייתי החזקה בקשר, וגם כשהתגרשנו נשארתי שם בשבילו כי אני יודעת שהוא צריך אותי. אין לו מי שיעשה את זה בשבילו".
ניסיתם להגיע להידברות עם העירייה בנושא?
"אי אפשר. לא ניתן להיכנס לראש העירייה איציק ברוורמן. ניסיתי אולי מאה פעמים לפגוש אותו ולא אפשרו לי. גם להגיע באופן ספונטני ללשכה זה בלתי אפשרי. עוד לא נתקלתי בראש עירייה שלא זמין לתושבים. אנחנו בסך הכול מבקשים דירת חדר וחצי. יש לעירייה דירות אבל צריך להיות כנראה מקורב בשביל לקבל אותן אחרת אין סיבה שאדם כמו הגרוש שלי לא יקבל אחת מהן. בטח אם רוצים לקחת לו את קורת הגג היחידה שלו".
להעיר מישהו
שחר נשמעת מוטרדת מאוד. לטענתה, יעקב הבהיר לה בצורה חד משמעית כי ביום הפינוי המתקרב ובא, הוא לא ייצא מהדירה, גם אם ייאלץ לפגוע בעצמו.
"הוא כבר אמר לי שהוא מתכוון להכניס בלון גז לדירה שלו, וברגע שהמפנים יגיעו הוא ישרוף את הדירה ואת עצמו", היא אומרת. "אני מכירה את האיש. הוא לא מאיים סתם, הוא בהחלט מסוגל לזה. הוא לא יישאר הומלס וייתן את הדירה שלו ככה סתם".
שחר נסעה עד לכנסת בכדי לנסות למצוא פיתרון לבעלה בעבר. שם היא פגשה בחברת הכנסת אורלי לוי, שהפנתה אותה לקבוצת "לא נחמדים לא נחמדות", שחבריה פועלים בעיקר למען תושבי גבעת עמל בתל אביב, אשר עתידים לפנות את השטח עליהם הם מתגוררים זה עשרות שנים.
"הם מאוד משתדלים לסייע", אומרת שחר, "אני יודעת שהם מתכננים בימים אלו הפגנות גדולות מחוץ לעיריית פתח־תקוה בתקווה לעורר אותה. כולי תקווה שמשהו יקרה, ושברשויות יבינו שאי אפשר בוקר אחד לזרוק אדם לרחוב ולגזור עליו גזר דין מוות".
מעיריית פתח־תקוה נמסר בתגובה: "הנכס המדובר מצוי על מקרקעין בבעלות העירייה מזה עשרות שנים ומעולם לא היה בבעלות מר שחר או מי מבני ביתו. ב־2012 הוגשה תביעת פינוי נגד מר שחר וכן כנגד הנכס השכן היות ומדובר על מבנה בייעוד דרך אשר חוסם את הראות בצומת והיה מיועד להריסה.
בדיון בבית משפט, בו יוצג מר שחר על ידי עו״ד בכיר בתחום המקרקעין, הסכים להמלצת השופטת כי תינתן לו ארכה עד לנובמבר 2017 לפינוי, כאשר עד למועד האמור לא יידרש לדמי שכירות.
במקביל המליצה לו השופטת למצות הליכים להשגת דיור ולא קיבלה את טענתו כי על העירייה להמציא לו דיור חלופי. על אף העיכוב בפינוי המבנה ופיתוח השטח, ניאותה העירייה להמתין עם הפינוי עד ליום 1.11.17, על מנת לאפשר לו פרק זמן מספיק ארוך למצוא דירה אחרת".
